הדבר החשוב ביותר לזקן הוא התפקוד. לא משנה עד כמה חולה הוא, הזקן מעוניין להיות עצמאי עד סוף חייו. משאלת הלב של כולנו היא להיות עצמאים עד הסוף ולעבור לעולם שכולו טוב, תוך מיתת נשיקה. לצערנו הרב, משאלת לב נפלאה זו מתגשמת רק באחוז קטן של המקרים ורוב הזקנים חווים מוגבלות לפני מותם.
יש כאלה, שאצלם הסיבה למוגבלות היא ברורה. היא נובעת ממחלות שגורמות באופן מובהק למוגבלות (שיטיון, מחלת פרקינסון, בעיית מפרקים קשה, אירוע מוחי). יש כאלה, שלכאורה אינם סובלים ממחלה שאמורה להוביל למוגבלות ובכל זאת סובלים ממוגבלות תפקודית לפני מותם.
דחיסת המוגבלות
פרופסור ג'יימס פריס רופא וחוקר אמריקני הגדיר מונח מעניין לפני כ־30 שנה: דחיסת המוגבלות. לכל אדם יש תוחלת חיים כללית והחלק הארי שלה מיוצג על ידי תוחלת חיים פעילה (כלומר חיים חופשיים ממוגבלות) וכשזו תמה מתחילה תקופת המוגבלות.
שאיפתנו היא לצמצם את תקופת המוגבלות ולגרום לתוחלת החיים הפעילה להתלכד עם תוחלת החיים הכללית, כלומר לעזוב את העולם הזה כעצמאים.
פרופסור פריס בדק את הנושא בכמה מחקרים וגילה, כי קיימים שלושה דברים שכנראה מסייעים לדחיסת המוגבלות: הימנעות מעישון, פעילות גופנית המשכית ושמירה על משקל גוף הולם ללא תנודות של עלייה וירידה.
טיפול טוב במחלות מונע סיבוכים כמו אירוע מוחי או אי ספיקת כליות קשה, אך אינו מהווה גורם משמעותי בצמצום המוגבלות. ניתן לחלוק על הממצאים בהיותם מסקנות של מחקרים רטרוספקטיביים, בהם מנתחים מצב נתון בהווה על סמך מה שקרה בעבר, אך בכל זאת הם תרמו מאוד למודעות של פעילות גופנית, הפסקת עישון ותזונה סבירה. קיימת כנראה בקרב זקנים רבים מגמה של דחיסת המוגבלות וזה טוב, אך עדיין קיימת מוגבלות וזה פחות טוב.
שנת החיים האחרונה
שני מאמרים מעניינים אחד בירחון הגריאטריה המוביל בעולם JAGS בינואר 2010, והשני באפריל 2010 בשבועון הרפואה הפנימית המוביל בעולם NEJM תארו מחקרים בקרב זקנים, שעקבו אחר הזקן עד למותו ותארו את תפקודו. הזקנים בשני המחקרים היו עצמאים לחלוטין בתחילת המחקר.
במחקר המתואר בכתב העת JAGS עקבו שנים רבות אחר 2,000 בני 75 ומעלה. המטרה הייתה לבדוק את התפקוד בשנת החיים האחרונה בקרב אלה שנפטרו בגיל 85 ומעלה. ככל שהפטירה הייתה בגיל גבוה יותר, יותר זקנים היו מוגבלים בשנת החיים האחרונה.
בגיל 90 ומעלה, כ־50 אחוזים נזקקו לעזרה רבה בפעילות היומיום בשנת החיים האחרונה. רבים מבני 90 ומעלה לא יכלו ללכת לבד מרחק לא גדול בשנת החיים האחרונה. ושוב הדגש הוא על כך שמדובר באנשים ללא בעיות בריאות משמעותיות חדשות שבאופן מובהק תורמות לירידה תפקודית משמעותית.
אם מסתכלים לא רק על התפקוד הבסיסי אלא כוללים גם סעיפים של משק בית בתפקוד, 50 אחוזים או יותר מהזקנים בגילים מעל 85 נזקקו לעזרה משמעותית בששה מ־12 מדדים של תפקוד יומיומי, ובקרב אלה מעל גיל 90 , כ־50 אחוזים נזקקו לעזרה בעשרה מדדים בשנת החיים האחרונה.
במחקר בכתב העת NEJM הלכו שלב אחד קדימה, ויצאו מהנחה שקיימת בעיה בשנת החיים האחרונה, ורצו לראות מה אופי הירידה התפקודית, ובאם היא תלויה במחלות.
במחקר זה עקבו שנים אחר בני 70 ומעלה עצמאים לחלוטין, ובדקו כל 18 חודשים את תפקודם בארבע פעולות: רחצה, הלבשה, הליכה, מעברים.
לאחר הפטירה נבדקה הסיבה שהובילה למוות. החוקרים חילקו את המצבים שהובילו למוות לשישה גורמים: כשל מערכות, סרטן, מצב אחר (מחלת לב, אירוע מוחי), שיטיון מתקדם, מוות פתאומי (דום לב עקב הפרעת קצב קטלנית למשל) ושבריריות (הידרדרות מספר מערכות בגוף, אשר מועידה את הזקן לפורענות מבחינת תפקוד, תחלואה ותמותה).
במקביל זיהו חמישה מסלולים נבדלים של מוגבלות בשנת החיים האחרונה: חוסר מוגבלות שאפיין לרוב את אלה שנפטרו מוות פתאומי, מוגבלות קטסטרופלית (שמכונה כך על שום הפתאומיות והמהירות בה היא מתרחשת), מוגבלות מואצת (פחות דרמטית מהקודמת), מוגבלות מתקדמת (התקדמות הדרגתית ואיטית) ומוגבלות קשה קיימת (הייתה כך עוד לפני השנה האחרונה).
מוגבלות מואצת החלה כעשרה חודשים לפני הפטירה. מוגבלת קטסטרופלית החלה כשלושה חודשים לפני הפטירה, מוגבלות מתקדמת עלתה בהדרגה מתחילת השנה.
כשבדקו את מסלולי המוגבלות ביחס למצב שהוביל למוות ראו כי רק בשיטיון מתקדם היה קשר בין המצב שהוביל למוות (השיטיון) והמסלול, שהיה תפקוד ירוד מתמשך. ביתר הבעיות לא היה קשר, כלומר לא היה ניתן על פי המחלה לדמיין כיצד ירד התפקוד.
מה המשמעות של כל זאת?
מערכת הבריאות ערה לצורך בתכנון העתיד מבחינת השירותים לקשישים, לאור העלייה האדירה במספר הזקנים המופלגים. עלייה במספר הזקנים המופלגים משמעותה ריבוי בעיות בריאות, ריבוי מקרי שיטיון וריבוי מוגבלות.
כל הדברים מצריכים הערכות מבחינת טיפול במחלות ומבחינת סיעוד. המערכת מעוניינת לחזות כמה אנשים מוגבלים יהיו וכמה זמן תארך המוגבלות. והנה התברר שלמעט אנשים עם שיטיון אצלם ניתן בבירור לחזות שיהיו מוגבלים בסוף חייהם, אנשים עם מחלות שונות כולל סרטן עשויים לרדת מבחינה תפקודית, על פי מסלולים לא צפויים.
שאלה חשובה שנשאלת היא: האם ניתן לעשות דבר מה כדי לצמצם לחלוטין את המוגבלות בקרב אנשים שאינם סובלים ממחלה מובהקת שגורמת למוגבלות.
אם ניזכר בתיאוריית דחיסת המוגבלות של פרופסור פריס, הרי שכדאי לעודד פעילות גופנית המשכית, הפסקת עישון בכל שלב ותזונה הולמת שתעזור בשמירה על משקל גוף תקין, וכך אולי נתקרב להגשמת החלום למות כעצמאים.
ד"ר דניאל דליות הוא רופא גריאטר במרכז הרפואי הגריאטרי בית רבקה, מקבוצת כללית