|
1. מה מאפיין את תופעת "גיל שנתיים הנורא"? כשהפעוט שלכם מתחיל לעמוד בתוקף על שלו, משתמש הרבה במילה "לא" ולעתים נשכב על הרצפה וצורח כדי להוכיח את רצינותו.
2. מה עשינו רע? כלום. אתם לא אשמים. זה קורה לכולם, ומדובר בתהליך התפתחותי חשוב.
3. למה זה טוב? כי כך הפעוט שלכם בונה את העצמי הייחודי שלו ואת הביטחון העצמי שלו.
4. אז מה עושים? נרגעים; קובעים גבולות ברורים ולא מוותרים עליהם; בוחרים את המלחמות שלכם; מציעים אלטרנטיבות.
מה דעתך על המסגרת החדשה שלנו? ניתן לכתוב לנו גם ל־nashim@clalit.org.il |
צלחתם את המשבר של תחילת ההורות, למדתם להכיר את התינוק שלכם, הסתגלתם אחד לשני, התינוק גדל והתפתח והעניינים נראו פחות או יותר בשליטה. ואז, פתאום, סביב גיל שנתיים, האידיליה נסדקת: התינוק המתוק והחייכן הופך לדובון "לא-לא" ומפתח התנהגויות חדשות ובעייתיות. אתם אולי שואלים את עצמכם מה קורה לו? עשינו משהו לא בסדר?
זה קורה לכולם, ולא, לא עשיתם משהו לא בסדר. סביב גיל שנתיים התינוק, שכבר הפך לפעוט, עובר תהליך פסיכולוגי חשוב מאוד. הוא מפתח את הזהות שלו כאדם בפני עצמו, ויחד עם זה את הביטחון שלו בעצמו וביכולות שלו.
תינוק שנולד תלוי לחלוטין בהוריו, גם לסיפוק צרכים הפיזיים וגם מבחינה פסיכולוגית. התלות שלו כל כך חזקה, שהתינוק עדיין לא מפתח זהות מוגדרת. הזהות העצמית מתפתחת בהדרגה, כאשר שיא התהליך קורה סביב גיל שנתיים.
זו המשימה של הפעוט: לבנות לעצמו תחושת עצמי, להרגיש נבדל מהאחרים, להרגיש שיש לו דעות משלו, לדעת להבדיל בין הרצון שלו לרצון של האחר וכן להרגיש בעל כוח ושהוא מסוגל גם להגשים את הרצונות שלו.
איך הפעוט יכול לעשות את כל אלה? אחת הדרכים מבחינתו היא להתנגד לרצון של האחר. אם אני, הפעוט, לא מקבל את מה שההורים מבקשים ממני וקובעים עבורי, אז זה מאוד ברור שיש לי רצון משלי. אפשר לעשות את זה פשוט על ידי אמירת "לא", ואפשר גם להשתמש בהתקפי זעם ובבכי.
ככה זה נראה: הוא יגיד "לא" על כל דבר, הוא ימחה בצורה אקטיבית כשתרצו להושיב אותו במכונית או בעגלה, הוא ישכב על הרצפה וירקע ברגליים כשתרצו לצאת מגן השעשועים ועוד. זו הסיבה שהגיל הזה מכונה "גיל שנתיים הנורא", "גיל המרד הראשון", או "גיל ההתבגרות הראשון", רמז למה שמצפה בשנים יותר מאוחרות.
המשך הכתבה לאחר ההפניה...
ההתנהגות הזו יכולה להיות מאוד מביכה, במיוחד כשהיא מתרחשת בחוץ, לעיני ציבור אנשים שנועצים עיניים. אז מה עושים?
ברגעים כאלה כדאי לחזור לעצמכם על המנטרה - זה קורה לכולם, זה טבעי וזה לא אומר שאנחנו הורים לא טובים. כך, אתם ההורים תהיו רגועים, וזה כבר צעד ראשון בהתמודדות עם התופעה.
הצעד השני בהתמודדות הוא לקבוע גבולות ברורים, ולהיות עקביים. למרות הבכי ולמרות אי הנעימות, עמדו במילה או בדרישה שלכם ואל תוותרו.
כדי לא להפוך את הזמן הזה ליותר נורא ממה שהוא ממילא, חשוב בשלב הזה לבחור היטב את המלחמות שלכם כהורים. למה הכוונה? אל תגידו "לא" לפעוט על משהו שמראש אתם יודעים שתוותרו עליו. תגידו "לא" רק למשהו שהחלטתם מראש שהוא חשוב לכם. חשבו יחד, בזמן רגוע, לא מול הפעוט, איך אתם רוצים שדברים יתנהלו, מה חשוב לכם ועל מה אפשר לוותר. התוו מדיניות שגם אתם וגם הפעוט יכולים לעמוד בה, ודבקו בה.
לפעמים הפעוט, וגם אתם, מתבצרים ומתעקשים ונראה שאין מוצא. במצב כזה נסו לתת לו אפשרות "לרדת מהעץ". שוב, הכוונה לדבוק בעמדה שלכם, אבל לתת לו אופציה אחרת.
כיוון שזו תקופה שהפעוט בונה את הביטחון והזהות שלו, חשוב לאפשר לו לעשות זאת. לכן, נסו לאפשר לו להרגיש שהוא עצמאי, שהוא יכול להחליט על דברים ושיש לו כוח ויכולת. כמובן במגבלות שלו ושלכם.
איך לעשות את זה? אם הפעוט מתעקש על משהו שלא מתאים, תאמרו "לא", אבל במקביל אפשר לתת לו שתי אפשרויות אחרות לבחירה. "אתה לא יכול לעלות לבד על הסולם הזה, אבל אתה יכול לעלות כשאימא מחזיקה אותך, או שאתה יכול לטפס על הסולם השני בעצמך. מה אתה בוחר?" ככל שהבן או הבת שלכם יתנסו יותר בדברים וירגישו חזקים, כך הצורך שלהם להוכיח נפרדות וכוח יפחת, ההתנהגות תתמתן וגיל שנתיים יהיה פחות נורא.
|
אנחנו כאן בשבילך. רוצה להציע לנו נושא או לבקש משהו בתחום ההריון והלידה, כתבי לנו ל-nashim@clalit.org.il (לפניות בנושא שירות אנא לחצי כאן). |