לחסן או לא לחסן?

בשנים האחרונות שוטף את ארצות המערב גל של השתמטות מחיסונים, כאשר הורים מחליטים לא לחסן את ילדיהם בחלק מהחיסונים הנדרשים או בכולם.
 
למה זה קורה?
יש שלוש סיבות עיקריות לכך:
 
כתוב בעיתון
הפרסומים המתריעים בפני תופעות לוואי קשות לאחר חיסונים  משפיעים על ההורים.  בלי להיכנס לכל טענה וטענה נגד החיסונים, נאמר רק שלא הוכח מדעית שמתן החיסונים הגדיל את שכיחותן של תופעות כגון אוטיזם או דלקת  מוח. גם אם נקבל את ההשערה  שקיים קשר ביולוגי  אמיתי בין החשיפה  לחיסון  לבין הופעת תחלואה כלשהי, הסכנה לתופעה  כזו  גדולה פי כמה אם האדם שלא  חוסן יחלה במחלה  הטבעית.
 
הדוגמה הקלאסית לכך היא החיסון נגד שעלת (החיסון  הישן המלא, לא האצלולארי שניתן היום בטיפת חלב). חיסון זה הואשם בגרימת דלקת מוח (אנצפליטיס) קשה ובגרימת פיגור שכלי.  מאוד קשה להוכיח טענה כזו, כיוון שהמקרים נדירים וצריך לבדוק כמות עצומה של מחוסנים כדי לבדוק את הקשר.

כמו כן, החיסונים ניתנים מראש בתקופה מוקדמת של הילדות,  שבה קיימת שכיחות גבוהה יחסית של מחלות הפוגעות במוח ואי אפשר להבדילם מדלקת המוח המיוחסת לחיסון. יש לנו נטיה טבעית לקשר בין אירוע כגון חיסון של ילד לבין הופעה בלתי מובנת של מחלה הפוגעת במוח. דבר אחד בטוח: במקרים רבים, השעלת גורמת פגיעה מוחית. 


 
החיסונים נופלים קורבן להצלחתם
בארצות המערב, בזכות מערכת הבריאות המפותחת ובעיקר בזכות הרפואה המונעת, קיימת תחושה מוטעית שמחלות  מסוימות  נכחדו מן העולם. 

אם נעזוב לרגע את הטרור הביולוגי אשר יכול  לגרום למחלה שנכחדה כביכול  להופיע שוב, הרי שמחלות רבות עדיין קיימות באוכלוסייה, גם אם הן לא גורמות  נזקים.

השעלת, למשל, היא  מחלה חיידקית,שגורמת תחלואה קשה בתינוקות,  ומסתפקת בנזלת ושיעול קל בלבד אצל המבוגרים. החסינות בעקבות החיסון שכל אחד  מאתנו קיבל בילדות נמוגה לאיטה ובגיל מבוגר אנחנו כבר לא מחוסנים נגד  שעלת. דבר לא נורא, כיוון שהמחלה בגיל זה היא בעלת מאפיינים קלים ולא  מסוכנים. אבל החיידקים הללו רק מחכים להזדמנות שתינתן להם כדי לצאת  מגרונותיהם של המבוגרים ולהתנחל בגרונותיהם של פעוטות שלא קיבלו  חיסון. במקרה כזה, התוצאה עלולה להיות קטלנית. בגרמניה זה כבר קרה, כאשר  שלטונות הבריאות במדינה  החליטו להפסיק לחסן את הילדים, וזאת לאחר שהמחלה כמעט נכחדה לחלוטין. התוצאה: המחלה שבה להכות בתינוקות וגרמה תמותה בלתי  נסלחת. 

תופעה מדאיגה נוספת קרויה "חיסון העדר": אנשים שלא התחסנו, חיים בשלום  בקרב אוכלוסיה מחוסנת והם אינם חולים במחלה.  איך זה קורה? רוב האנשים  מחוסנים וכתוצאה מכך המחלה נסוגה ומפסיקה להתפשט, כיוון שיותר מ־70 אחוזים  מהאוכלוסייה (העדר) מחוסן. אותם אנשים שבחרו לא להתחסן נהנים מחיסון העדר וחיים בתחושה מוטעית של ביטחון. זה מאפשר להם להיאחז בדעותיהם שאין  צורך בחיסון. אך ברור שאם כולם יבחרו לנהוג כמוהם, תיסלל הדרך לאסון ביולוגי.

המשך הכתבה לאחר ההפניות...

 
חדירה
זריקה היא פעולה אלימה, אך אי חיסון הוא גם סוג של אלימות כלפי ילד. אי אפשר שלא לציין את המניעים הפסיכולוגיים, אשר עומדים  מאחורי ההתנגדות  לחיסונים. חיסון הוא דבר מעט טראומטי, חדירה לגוף.

האקט הזה נשמר בזיכרון של חלק מאתנו כחוויה טראומטית ביותר ללא כל פרופורציה.  לכן ישנם הורים שנרתעים מלעולל לתינוקם את אותה טראומה. הדבר יכול לעורר אצל חלק מאתנו   תחושות קשות, בין השאר זה מעורר בנו את הדילמה שבין להגן על תינוקינו בפני התקפה ראשונית כגון דקירה לבין ההחלטה הרציונלית לחסנו.  

הזריקה  היא לכל הדעות  אקט אלים  ושימוש באלימות כלפי תינוק הוא דבר מאוד בעייתי,  שיכול לעורר תחושות קשות.  צריך רק לזכור, שלעתים אי שימוש בכוח או  אסרטיביות  הוא גם סוג  של אלימות (Passive Agressivity). הדילמה בעיניהם  של הורים מסוימים כה קשה, עד שהם עשוים להיתלות בטיעונים קוסמיים (אך בלתי  בדוקים) כדי להצדיק עצמם. 

אנחנו חיים בחברה יותר ויותר אינדיבידואליסטית. אנחנו לא מקבלים את  הדברים כפשוטם (ובצדק) ומבקשים לבדוק ולבחון כל הוראה שלטונית ו/או ממסדית. גם החיסונים ראויים לבדיקה כזאת, אך זו צריכה להיות בדיקה אמיתית ומעמיקה  וצריך להישמר ממניעים רגשיים. 

בתחילת המילניום התגלו זנים אלימים של נגיף הפוליו במי הביוב  של תל אביב. תארו לכם מה גדולה הייתה ההיסטריה היום, אם  מישהו היה מחליט שמחלת הפוליו נכחדה ומורה להפסיק לחסן את ילדינו. מעבר להיסטריה, איזה אסון היה יכול להתרחש אילו לא היינו מחוסנים. 

ד"ר סרג' גרדשטיין הוא רופא ילדים ומומחה לזיהומים במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית