"איזה כיף ללדת"

כבר עבר התאריך, כבר ביקרנו פעמיים במיון יולדות (בכל זאת, לידה ראשונה - צריך קצת אזעקות שווא) ואני כבר ויתרתי על הציפייה.

כשתחליטי לבוא, בואי. אני מוכנה להחזיק אותך בפנים כמה שתרצי, לחשתי לה, נאבקת ברצון לראות אותה, לחבק, לנשק, להריח.

ואז פתאום, בערב יום רביעי, כאב קטן, דוקר וממושך בגב. אולי זה זה?! ועוד אחד שוב, ושוב.

משכנו ביחד את הצירים כל הלילה, כשאני חולמת עליהם ובעלי כל פעם מתעורר מהתזוזות שלי.

ביום חמישי בבוקר- הוא צריך לנסוע לעבודה, מה לעשות? סע! החלטתי לא לשבת בחיבוק ידיים, אני אאפה עוגה לכבוד שבת, הרי זה יכול לקחת הרבה זמן, הצירים כל רבע שעה בערך.

אפיתי עוגת גבינה נהדרת עם תותים. לכבודך, אני מודיעה לבטן חגיגית. עכשיו את יכולה לצאת.

עד הערב הצירים כבר התגברו לקצב של כל 10 דקות. בלילה כבר לא הצלחתי לישון. הצירים היו ממש חזקים. נכנסתי להתקלח ממש עד שנגמרו המים החמים (סליחה, כינרת), ואז כבר היו לי צירים כל 4 דקות. הערתי את בעלי ויצאנו לדרך. כל הנסיעה התפתלתי מכאבים. הייתי בטוחה שישר יפנו אותי לחדר לידה.

הגענו למיון, חוברתי למוניטור, הרופאה בדקה אותי - פתיחה של 1.5!! איך זה יכול להיות? באולטרסאונד ראו מיעוט מי שפיר, אני כבר בשבוע 41 לא צחוק. אז החליטו לזרז קצת. "אני עושה לך סטריפינג", הודיעה לי הרופאה, ובראש אני שומעת את כל הבנות שאומרות לי - אל תיתני שיעשו לך סטריפינג, זה נורא כואב. אז ביקשתי מהרופאה לנסות להימנע מכך. היא אמרה שאפשר להכניס בלון וככה לזרז, נו מילא, שיהיה בלון.

המשך הכתבה לאחר ההפניות...

אני לא חושבת שזה כאב פחות, אבל זה עבד. העלו אותי למחלקה לאשפוז כי אמרו שזה יכול לקחת הרבה זמן, ושם מתחת לזרם מים ומסז' מאמא ומבעלי כבר לא יכולתי יותר להתמודד על הכאבים - ביקשתי טשטוש.

ירדנו שוב לחדר לידה לחפש את המרדים. בדרך ראתה אותנו הרופאה- "את עם הבלון, נכון? בואי נבדוק אותך, נראה מה קורה".

תוך דקה הרופאה מושכת והבלון בחוץ. "יופי. פתיחה של 4, כנסי לחדר לידה". אני מאושרת! סופסוף אקבל אפידורל!!

נכנסנו לחדר- שוב מוניטור, נוזלים, לחץ דם. ופתאום – כאבים עזים, זה יותר כואב בשכיבה, אבל אסור לי לקום. מה עם אפידורל? אני מתחננת. המיילדת רצה להביא את המרדים, ותוך 10 דקות אני כבר לא מרגישה כלום. "איזה כיף ללדת"- אני אומרת לבעלי ולאמא, והם צוחקים.

השעה כבר שתיים בצהריים והפתיחה 5 אצבעות. בהכנה ללידה לימדו אותנו שלפעמים אפידורל מעכב את הפתיחה, ולכן אני מנסה להתנועע כמה שיותר, להסתובב מצד לצד. בעלי עושה לי מסאג'ים, אמא שלי מניעה לי את האגן. ובתוך כל התנועה הזאת, הכאבים חוזרים.

האביר על הסוס הלבן (המרדים) חוזר מייד. למה את לא מבקש תוספת? הוא נוזף בי. לא ידעתי שאפשר, אני רוצה תוספת!!

קיבלתי תוספת, ואז נכנס הרופא. פתיחה מלאה, הוא אומר, אבל הקטנה עוד קצת גבוהה. אני עוקבת אחרי המוניטור וכל פעם שיש ציר אני מנסה לדחוף קצת למטה. תוך שעה היא מגיעה ליעד, ואנחנו מתחילים. אני לא מרגישה בכלל צירים, אבל מרגישה קצת לחץ.

אני רואה ראש עם המון שיער שחור, לוחצת עוד לחיצה חזקה ושומעת את בעלי- "איזה יפה היא", ואמא שלי מתחילה לבכות. וגם אני.

"תני לי אותה", אני מבקשת. הנה, היא עליי, בוכה קצת, סגולה קצת. אבא גוזר את חבל הטבור, ואמא מצלמת בהתרגשות.

3,150 גרם, מבשרת אירית המיילדת. 18:35, רבע שעה לפני כניסת השבת.

יפהפיה שלי. ברוכה הבאה.