בערב פסח, 29.3.10, בשעה 11:15, הגיח לאוויר העולם בני הבכור. צדיק אמיתי.... לא?
כולם אמרו לי שאני עתידה לסחוב את ההריון עד לשבוע 42 לפחות, כי בנים בכלל והריון ראשון בפרט מאחרים לבוא. ואז מה התברר? שאין כללים. ואכן, בני החליט ששבוע 38 זה די והותר והגיע הזמן לצאת, לא לפני שאמא שלו ניקתה את הבית לקראת הפסח משל לא היתה בהריון כלל. בינינו, ידעתי שזה גם יזרז את הלידה. הצירים, שהיו די חזקים, החלו בליל מוצאי שבת ובהפרש של חצי שעה זה מזה, מה שגרם לי להתעורר, לגשת כל הזמן לנוחיות להתרוקן כאילו שתיתי גלונים של מים ולא לישון בכלל. כך היה עד למחרת בבוקר, יום ראשון. כמובן שהלכתי לעבודה באותו היום, כדי להשאיר את שולחן העבודה נקי, כשכל חצי שעה מגיע ציר נוסף.
כשחזרתי הביתה עלתה תכיפות הצירים ל-20 דקות, כשעל לבניי סימנים ורודים בהירים יותר. ואז הבנתי שזהו, היום ממנו פחדתי הגיע. החצי השני, שהיה אמור לעבוד למחרת היום, בערב החג, ביקש ממני לגשת לרופא להביא אישור מחלה כדי שיוכל להיעדר מהעבודה, ואז בישרתי לו שרוב הסיכויים שלא יהיה צורך באישור זה.
בערב הזעקתי את אחותי, שתוכננה להיות המלווה השנייה בחדר הלידה, ואז החל הלילה השני של הצירים. תכיפות הצירים שוב עלתה, הפעם ל-10 דקות. החצי השני ואחותי המדהימה לחצו עלי ללכת לבית החולים, אבל כפי שכתוב בכל ספר וכפי שטרחו להסביר לנו היטב בקורס הכנה ללידה, יש להמתין חמש דקות בין ציר לציר לפני שנוסעים לבית החולים. אז התעקשתי לחכות למרות מכבש הלחצים של החצי ושל אחותי.
למחרת בשמונה בבוקר, אחרי שלילה שלם הלכתי קילומטרז'ים בבית ללא הפסקה, אחרי שכל 10 דקות ביקרתי בשירותים ואחרי שהתפלאתי שהצירים לא הופכים לתכופים יותר (אך יחד עם זאת בהחלט כואבים ביותר), הכרזתי: "קדימה, נוסעים לבית החולים". נכנסתי לאמבטיה, ואיך שזו הסתיימה החלו צירי הלחץ. הזוגי והאחות נלחצו (אך ברור שלא כמוני) והוחלט שאני מגיעה לבית החולים רק באמצעות אמבולנס, וכך היה.
המשך הכתבה לאחר ההפניות...
הגעתי לבית החולים עם פתיחה מלאה, מחיקה מלאה וראש בספינות 0 עם דימום די רציני, ומיד הובהלתי לחדר הלידה, שם גם גרמו לירידת מים שעד אותו שלב לא הגיעה.
לאחר 48 של צירים בבית, שעתיים וחצי של לחיצות בחדר הלידה ואפס משככי כאבים, נולד יורש העצר, לא לפני שהבהירו לי יפה יפה, שאם הוא לא יוצא עכשיו הוא ייצא בוואקום. מסתבר שזה כל מה שהיה נחוץ כדי לגרום לי להוציא אותו החוצה (רק חבל שהיו צריכים לבצע בי חתך חיץ מצד אחד לצד שני).
אממה, זה לא נגמר, בשל בצקת בשלפוחית השתן ואי יכולת לתת שתן אושפזתי במשך שבועיים, כולל חום של 40.5 צלזיוס, קטטר למשך שבוע, ארבעה סוגי אנטיביוטיקה דרך הווריד והמון בדיקות דם ותרביות שתן.
ואחרי כל זה, כששבתי סוף סוף הביתה, זה היה עם הדבר הכי מדהים שאלוהים יכול היה לתת לי, בני.
מוסר השכל: אין כללים. צירים מבשרי לידה כל חמש דקות אולי טובים לספרים ואולי מייצגים סטטיסטיקה, אבל אני הגעתי למצב של לידה לאחר צירים חזקים וכואבים של כל 10 דקות, כשלאחריהם צירי לחץ כל דקותיים.
מה שכן, יכולתי לנהוג כפי שרציתי: אם זה להתהלך כל הזמן, אם זה לנשום כרצוני ובעצם להרגיש הכי בנוח, כמה שאפשר בהתחשב במצב. כמובן שהיה בכך סיכון לא מבוטל, אך יחד עם זאת אני יודעת שהכל בידי שמיים.
אני מאחלת לכולנו בריאות אין קץ, אריכות ימים ושנרווה נחת וגאווה מילדינו.
|
אנחנו כאן בשבילך. רוצה להציע לנו נושא או לבקש משהו בתחום ההריון והלידה, כתבי לנו ל-nashim@clalit.org.il (לפניות בנושא שירות אנא לחצי כאן). |
