• בקשות למרפאה בקשות למרפאה
  • תור ללא סיסמה תור ללא סיסמה
  • תוצאות בדיקות תוצאות בדיקות
  • חיפוש שירותים חיפוש שירותים
  • רופא און־ליין רופא און־ליין
  • תשלום מהיר תשלום מהיר
  • רפואה דחופה רפואה דחופה
  • כללית מושלם כללית מושלם

פורסם בראשונה: 31.03.2008
עדכון אחרון: 31.05.2011

  • דפנה לוי

במו ידייך: בואי נדבר גלויות על אוננות נשית

גילי פליסקין התחילה בכתה ה', שנאה את עצמה, חשבה שהיא היחידה והרגישה סוטה ומגעילה. בגיל 26 נפלה חומת השתיקה ברעש גדול, וזה נגמר בעבודה לתואר שני ובספר (ועוד ספר). ואם את אשה שמכבדת את עצמה, את צריכה לקרוא אותו. ראיון עם המחברת, שכל מילה בו זהב

בחורה מנומשת קלות מטה ראשה ומחייכת

"דברים שרציתי לגעת"

מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים

מאת גילי פליסקין
הוצאת "ידיעות אחרונות"
350 עמודים

• לרכישה באמצעות אתר ההשוואות "זאפ"

לפני כשש שנים, ניגשה אלי גילי פליסקין – אז בת כיתה בקורס שלמדתי – והציעה לי להתראיין לעבודת מחקר שהיא כותבת על חוויות האוננות של נשים.

סירבתי מיד.

באותה תקופה דווקא החזקתי מעצמי אשה פתוחה ומשוחררת, אבל לדבר על אוננות? ועוד עם חברה שאצטרך לפגוש אחר כך ולדעת שהיא יודעת? העדפתי, כמו שאומרות הפולניות, לשחק במסרגה ושטקר. פליסקין, למרבה השמחה, לא הרפתה מהנושא ומצאה עשרות נשים אחרות שהיו מוכנות לדבר איתה על אוננות. השיחות האלה הולידו את ספרה המצוין "דברים שרציתי לגעת".

פליסקין מספרת, שלמרות שהנושא העסיק אותה מילדות ("אני בביזנס כבר 20 שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי על זה. אפילו עוד לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, אבל ידעתי שזה איום ונורא ושאני חייבת להפסיק. חשבתי שאני היחידה, הרגשתי סוטה ומגעילה"), לא העזה לדבר על זה עם אף אחד.

 dvarim_book[1].gif

עטיפת הספר: לא צריך להתכונן, לא צריך להוריד שערות, לא צריך לדאוג איך את נראית


כשחברה הזכירה את המילה כבדרך אגב, בשיחת טלפון, כשהיתה בת 26, פליסקין היתה בהלם. "בתוך הראש שלי נכנסתי למצב של כוננות ואמרתי לעצמי, גילי, אל תעשי מזה סיפור, תגיבי בקוליות, אל תתני לה להרגיש שהיא אמרה משהו מביך". 

אחרי המבוכה החלו להופיע סדקים ראשונים בחומת השתיקה. "המילה הפשוטה הזאת שהיא זרקה לאוויר שחררה אותי. כאילו הרימה מעליי מטען של שנים. זה כל מה שהייתי צריכה כדי להרגיש שאני בסדר, כדי להעיז לדבר על זה עם כמה חברות. ההרגשה היתה כל־כך טובה והשחרור היה כל־כך גדול וקל להשגה, שהחלטתי שאני רוצה לדבר על זה ולדבר על זה ולדבר על זה. ויותר מזה. ההחלטה לכתוב ספר נבעה מהאמונה שנשים יכולות להציע מקור ידע אלטרנטיבי ומעצים, ומרצון לחלוק עם אחרות את המתנה שאני קיבלתי".

בימים אלה, פליסקין - העושה דרכה בשמחה למעמד של גורו מקומית של אוננות - מנחה קבוצות דיון ייחודיות על מיניות של נשים מנקודת מבט אישית, ביחד עם לי ראובני, חוקרת מיניות המתמחה בסקסולוגיה. הקבוצה הראשונה (קבוצת בוקר) תפתח בראשית אפריל, והשנייה (קבוצת ערב) באמצע מאי. קבוצה נוספת עתידה להיפתח ביוני בבאר־שבע וקבוצות נוספות ייפתחו ברחבי הארץ על־פי בקשה.
לפרטים מלאים והרשמה תוכלו לפנות ללי בדואר אלקטרוני leereuveni@gmail.com 
 או לגילי בדואר אלקטרוני gili@onenut.co.il.

אלפי הנשים שנחשפו לכתיבתה ולמפגשים עם גילי מפדבקות אותה כל הזמן במידע, כותבות לה סיפורי אוננות או משגרות הודעות אס-אם-אס בנוסח "אוננתי וחשבתי עליך"; או "חברה שלי אומרת שיש לה דגדגן שחור, האם זה נורמלי?" אם יש משהו שממנו פליסקין נמנעת בתוקף, זה להכריז מה נורמלי ומה לא. היא גם לא מתעניינת בסטטיסטיקה וחושבת שמדדים הם רק עוד כלי שבו אנחנו משתמשות כדי למדוד את עצמנו ולהסב לעצמנו כאב.

המחקר שלה התבסס על ראיונות עומק עם נשים ושימש כעבודה לתואר שני בלימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. אחרי השלמתו גייסה אותי לערוך את הספר ובזכות העיסוק האינסופי בחומרים המופלאים שסיפקו לה אותן נשים שכן העזו לספר לה הכול, היא ואני (ועוד כמה עשרות מחברותיה הקרובות ביותר) משוחחות על הנושא בחופשיות כזו, שהיא גוררת לעתים מבטים נדהמים מצד קהל שנקלע לטווח שמיעה ללא אזהרה מראש.

פליסקין, היום בת 33, מגדירה את עצמה מאמנת אישית ומומחית למה שהיא מכנה "שיחותרפיה". במהלך העבודה שוחחה עם נשים בנות 22 עד 92, סטרייטיות, לסביות, חילוניות, דתיות, יהודיות, ערביות, נשואות, רווקות, סינגליות או כאלה שמנהלות מערכות יחסים.

הנושא הכל־כך מושתק שימש, כצפוי בשיחות נשים, פתיח לשיחות רחבות בהרבה שלתוכן הסתננו נושאים שכאילו חיכו מתחת לאיזה קרום כדי שמישהי תבוא ותחשוף אותם.

האם ידעתן, למשל, שנשים מאוננות גם במקומות ציבוריים וגם במקום העבודה שלהן? האם מישהי סיפרה לכן אי־פעם שהיא אוננה בצוותא עם חברה אחרת? האם יש לכן מושג איך אוננות משפיעה על הסקס הזוגי בחיים - ואיך היא מושפעת ממנו?

התחלת לדבר על אוננות רק בגיל 26...

"ומרגע שהתחלתי לא הפסקתי. פתאום יכולתי להתיישר ולנשום בחופשיות וכל המטען הנורא הזה ירד ממני. באותה תקופה הייתי במסגרות שאפשרו לדבר על נושאים שאף פעם לא מדברים עליהם. למדתי לימודי מגדר, התנדבתי במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ושם היתה יותר לגיטימציה להעלות נושאים לא מדוברים. בשיחות שלי עם נשים קרו דברים מדהימים, כי כמה פעמים קורה לך שאת מדברת עם מישהי על נושא שאף אחת מכן לא דיברה עליו קודם?"

רוב הנשים בספר מודות שהשיחה איתך היתה הפעם הראשונה שבה דיברו על אוננות. זה היה קשה?

"היה די קשה למצוא נשים שידברו. זה נושא מאוד רגיש ואינטימי. השיחות האלה ארכו לפעמים גם ארבע שעות, ונשזרו לתוכן המון חוטים של שיחה על נושאים אחרים לגמרי; מיחסים בין הורים לילדים דרך דימוי גוף, ורגשות אשם ועד פנטזיות וזוגיות ונשיות - ומה לא. הרבה מהן אמרו לי בסוף 'אני לא מאמינה שסיפרתי לך את כל זה ושזה היה לי כל־כך קל'. כיוון שבשלב הזה אני כבר דיברתי על הנושא מאוד בקלות, היה בדיבור הזורם משהו מדבק, וגם נשים שבהתחלה אמרו בזהירות 'אני נוגעת בעצמי', עברו די מהר למילים מפורשות. מישהי אפילו אמרה לי בסוף השיחה 'אני מאוננת, אוננתי, אני אאונן' - ואני חושבת שזה הקסם של הדיבור, אנחנו מגלות שהשמים לא נופלים ולא מכה בנו ברק, ופתאום כל הפחד מוסר".

אמא שלי, למשל, היתה אומרת שלא על כל דבר צריכים לדבר.

"והיא צודקת. אבל אני רוצה שזו תהיה אופציה. אוננות היא מסוג הדברים שהם מראש בקטגוריית הסוד והבושה, שעדיף שלא ידעו עלינו. הייתי רוצה שמי שבוחרת שלא מתאים לה לדבר, שתעשה את זה לא מפחד או מבושה, אלא מתוך בחירה. שיהיה בסדר לדבר על אוננות, כי דיבור הוא אקט מעצים, ומי שזה לא מתאים לה, שלא תדבר. שזה לא יהפוך חלילה להכרח. אני לא רוצה שאמהות ירדפו אחרי הבנות שלהן וישאלו אם הן אוננו היום ואם הגיעו לסיפוק".

כמעט לא דיברתן על הפן המעשי, על איך נשים מאוננות?

"יש בספר פרק שלם ומקיף על טכניקות, כי זה מסעיר ומרגש ומעשיר ואני בעד ללמוד כמה שיותר, אבל דווקא הפן הזה של אוננות יותר מטופל בספרות. עניינו אותי האספקטים הרגשיים. מה נשים מרגישות, איך הן מדברות על זה, ממה הן מפחדות, מה משמח אותן".

בשיחות הללו, פליסקין חשפה גם היא את עצמה בפני כל מרואיינת שרצתה בכך.

"ההתעניינות שלי בנושא הרי באה מתוך זה שזה בוער בקרבי", היא אומרת. גם בספר היא נחשפת לגמרי, היא מספרת על שיחותיה עם סבתה (ששאלה, כצפוי משהו: "תגידי גילי'לה, אין לך משהו אחר לכתוב עליו?"), על הרגלי האוננות של ילדותה, על הפעם שבה כמעט נחשפה - שלא מרצון – בפני אמא שלה, ואפילו על רגעי המתח והלחץ שבכתיבת הספר, והפורקן שמצאה, איך לא, באוננות.

"כתבתי על תולדות האוננות של עצמי, לא מפני שיש לי צורך דחוף לספר לכל העולם מה קורה אצלי במיטה, אלא פשוט כי אני רוצה לעמוד מאחורי מה שאני אומרת. אם אני אומרת שהשד לא נורא כל־כך, ושהחיים לא ייגמרו אם תדברי על אוננות, אז אני מדברת על זה".

את קוראת לאוננות "סקס אישי". יש מי שבכלל לא רואים בזה סוג של סקס.

"אחד המיתוסים הגדולים סביב אוננות זה שהיא תחליף לסקס, משהו שאנחנו עושות רק כשאין בן או בת זוג ורק כשאין ברירה. בעיני זו צורה של מיניות. לא תחליף, אלא משהו אחר לגמרי. כמו עם אוכל, לפעמים מתחשק לנו לאכול עם עוד אדם ולפעמים לנשנש לבד. אני לא מכירה אשה אחת בעולם שהפסיקה לאונן כי היא נמצאת בזוגיות. להפך, הרבה נשים סיפרו שכשיש להן הרבה סקס הן חושבות על זה כל הזמן ומאוננות יותר. אוננות יכולה לשמש השלמה כשהסקס הזוגי לא מספק, אבל היא שם גם כשיש סקס טוב מאוד, זה דלק לפנטזיות".

את כותבת שאוננות לא תמיד נובעת מדחף מיני.

"יש הרבה סיבות אחרות לאוננות, החל בעצבנות ומתח וכלה בהתרגשות או קושי להירדם, ואוננות אפילו עוזרת לסלק כאבי ראש. יש מצבים שבהם אין לנו כוח לאינטראקציה עם מישהו אחר ואנחנו בכל זאת רוצות ליהנות מאורגזמה, בלי להתחשב ובלי להיענות לצרכים של אחר. היו נשים שאמרו שהן אוהבות לאונן כי לאוננות לא צריך להתכונן, לא צריך להוריד שערות, לא צריך לדאוג איך את נראית, ואת יכולה ליהנות מסקס בלי להיות מוטרדת מה חושבים עליך".

ועדיין קשה מאוד לספר את זה לבן/בת הזוג. לא?

"כי הם חשים מאוימים מכך שבת הזוג שלהם מאוננת. גברים במיוחד מרגישים מאוימים מזה. יש גם מצבים שבהם אין הרבה סקס בזוגיות, והגברים חושבים שאם כבר יש לך דחף מיני ראוי שהוא יופנה אליהם. אחת הנשים אמרה לי: 'נראה לי שזה מבאס אותו, כאילו, למה את רוצה לאונן ולא לשכב? לדעתי זה נתפש אצלו 'על חשבון' בגלל שגם ככה הוא היה רוצה יותר סקס מאשר יש בינינו - ואני חושבת שעוד להרגיש שמתרחשת בבית פעילות מינית, ושהוא לא חלק ממנה, היה יכול לעשות לו רע'. הרבה זוגות פשוט לא מדברים על זה, ואני חושבת שלו היו מדברים, הכול היה פחות מאיים". 

הנשים בספר מעזות לדבר גם על נושאים שנחשבו מאיימים מאוד, כמו למשל פנטזיות על מין כוחני, שמגרות אותן בזמן האוננות. חלק מרגישות רע מאוד עם פנטזיות כאלה, המנוגדות לתפישת העולם שלהן, ואחרות חיות איתן בשלום. כולן כאחת הדגישו שיש פער אדיר בין הפנטזיה למציאות – גם מי שמפנטזות על אונס, לא היו רוצות להיאנס באמת. "לגלות שאת לא היחידה שמרגישה או חושבת ככה זה מאוד מחזק ומאשר", מדגישה פליסקין.

את כותבת מאוד בחופשיות על היותך לסבית.

"זה חלק מאוד גדול ממני, שאני מקבלת ואוהבת ומאושרת בו. בעיני להיות לסבית זו העדפה רגשית. אני מתאהבת בנשים. לסביות עושות סקס עם נשים, אבל גם הרבה דברים אחרים כמו לנהל בית וחיים. הצ'ופר הוא גוף של אשה וסקס עם אשה שאני מאוד אוהבת. אבל זה בונוס, זה לא העיקר."

יש לזה קשר לעניין שלך באוננות?

"אני מאוננת הרבה מלפני שידעתי שאהיה לסבית, ואני לסבית הרבה מלפני שהתחלתי לדבר על אוננות. יכול להיות שבגלל אי־הסובלנות כלפי הומואים ולסביות בחברה התעניינתי בלימודי מגדר ושם היה לי יותר חופש או מרחב לגלות שאוננות מעניינת אותי ולעסוק בנושא".

כשחיפשת נשים לספר, אי אפשר היה לעבור איתך ברחוב. כל אשה נראתה לך מאוננת פוטנציאלית עם סיפור נפלא...

"היה לי חשוב למצוא אשה מבוגרת שתדבר על האוננות שלה. שלחתי מייל לרשימת התפוצה שלי תחת הכותרת 'דרושה זקנה מאוננת', אבל חברותי, גם האמיצות שבהן, לא הסכימו לשאול את האמהות והחברות המבוגרות שלהן, ומי שכן שאלו קיבלו תשובה שלילית. בסוף נמצאה אמיצה בת 75, והיתה לנו שיחה מקסימה".

פליסקין היתה בעברה חוקרת פרטית, ולכן לא מפתיע שהיא מצאה נשים מאוננות בכל מיני מקומות לא צפויים. את אחת מהן, שרה בת ה-92, היא דגה בתור לקופת חולים. "היה חדש לה בכלל שנשים מאוננות והיא התעניינה בזה בצורה ממש מדעית", היא אומרת. "היא גם היתה משוכנעת שהנושא הזה הוא חלק מהעניין שלי בלסביות, והופתעה לשמוע שרק ארבע משוחחות הן לסביות והשאר בעיקר סטרייטיות, נשואות, אמהות".

חלק מהנשים אמרו לפליסקין שאוננות היא בעיניהן אקט פמיניסטי – מעצם זה שהיא מאפשרת להן ללמוד להכיר את עצמן, לדעת מה עושה להן טוב. הן מאוננות ולומדות לומר "אני רוצה", לא רק כי הן מבינות שמגיע להן להתענג בסקס זוגי, אלא מפני שפתאום – אחרי שאוננו וחוו את גופן בצורה בלתי אמצעית – הן גם יודעות בדיוק מה הן רוצות. "זה אחד הדברים המעטים שאשה באמת יכולה לעשות עם עצמה למען עצמה, בשביל לענג את עצמה וללמוד את עצמה", אומרת לה אחת הנשים. "אני חושבת שזה מעשה שמקרב כל אשה לעצמה וגם לנשים אחרות".

הפתיע אותך לגלות שיש גם נשים שבכלל לא מאוננות?

"מאחר שכילדה חשבתי שרק אני עושה את זה, קיוויתי לגלות שכולן עושות את זה. היה בי גם משהו שרצה להראות שהדימוי שלפיו גברים מאוננים ונשים לא הוא לא נכון. אבל התברר לי שיש נשים שלא מאוננות בגלל הפחד ובגלל המחסומים החברתיים - ואחרות שזה פשוט לא מתאים להן. אני בהחלט לא חושבת שכל מי שלא מאוננת, לא עושה את זה מפני שעוד לא גילתה את האוננות. זו בחירה."

הראיון מבוסס על חלק מראיון שהתפרסם ב"לאשה" עם צאתו לאור של "דברים שרציתי לגעת".

נשים מדברות על אוננות

כמה ציטוטים מתוך שיחות הנשים הנהדרות בספר של פליסקין:

שרון (בת 27)
יש בזה משהו נורא משחרר – אם אני עצבנית – זה איזה תרופה כזאת. כשבא לי – אז אני עושה את זה. יש בזה משהו מרגיע. אני עובדת בבית, אז אם, נגיד, לא הולך לי משהו, אם אני תקועה – אז אני אומרת "טוב, אז אני אקפוץ רגע למיטה" – זה קצת נעים, קצת מרגיע – זה כמו לשתות איזה משהו, זה כמו לקחת שוקולד. ואז אני נרגעת, חצי שעה נחה, ואז אני מתעוררת לחיים. יש בזה סם כזה. זה מן רגיעה כזה, כמו לקחת מנוחת צהריים – יש כאלה שצריכים כוס קפה, יש כאלה שצריכים סיגריה – אז אצלי זה קטע של ללכת לאונן .

נורית (בת 44)
זה גם עוזר לי להירדם. גיליתי שאם אני לא מצליחה להירדם – אז אורגזמה זה כמו איזה נבוט בראש. אז אני גם לפעמים פשוט עושה את זה בתור טכניקה להירדם.

גל (בת 43)
אין מה להשוות. אם אני מתקרבת לגמירה – אני עוד לא יודעת אם אני ממש גמרתי בסקס – כי הגמירה שגמרתי בסקס לא דומה לגמירה שהיא באוננות – שהיא הרבה יותר טובה. ממש. תחשבי גם איזה דיכוי זה שאשה בעצם יכולה לדעת מה זה גמירה – רק אם היא מאוננת.

נעמה (בת 36)
אוננות זה מקום יותר חופשי. את לא צריכה לענות על שום ציפיות – את לא צריכה לגנוח, את לא צריכה לעשות פרצופים, ובוודאי ובוודאי שאת לא צריכה לגרום הנאה לאף אחד אחר... למרות שאני מאוד אוהבת מגע וקשר עם אנשים אני לא אוותר על זה בשום אופן.​


דפנה לוי היא עיתונאית, מתרגמת, דייגת ניואנסים וחוליה בשרשרת המזון של הרעיונות
ייעוץ מקצועי:   ד"ר צחי בן-ציון