פורסם בראשונה: 25.08.2008
עדכון אחרון: 12.06.2013
  • דוקטור מירית שני סלע ד"ר מירית שני-סלע

איך יודעים אם יש לי בעיה בדימוי העצמי, או שאני באמת כזאת?

לקריאה נוחה
איך נולדו המושגים "דימוי עצמי" ו"דימוי גוף", מתי הם גורמים לנו סבל מיותר - ואיך יוצאים מהמלכודת הזאת. ד"ר מירית שני־סלע ממפה נתיב אופטימי

בקיצור

1.

זה תלוי, עד כמה העיסוק שלך במראה חיצוני תופס זמן אצלך. אם מדובר בחלק נכבד מהמחשבות שלך, ואם רובן שליליות, יכול להיות שיש בעיה.

2.

דימוי גוף שלילי קשור פעמים רבות להפרעות אכילה ולדיכאון, לכן כדאי לפנות לטיפול.

3.

הבנייה של דימוי הגוף מתחילה עוד בינקות, עם היחס של ההורים לתינוק שלהם. בהמשך מתווספות גם תפיסות תרבותיות והשפעות נוספות.

​​

איך נולדו המושגים דימוי גופני ודימוי עצמי?

מה תפקיד הגוף בחוויה האנושית? מה תפקיד הגוף בבניית המציאות של כל אחת ואחד מאיתנו? חשבתם על זה פעם? השאלות האלה, מסתבר, אפילו אם לא חשבתם עליהן, העסיקו את הפילוסופים מאות שנים ואת החוקרים הן מעסיקות מאז תחילת המחקר הפסיכולוגי והנוירולוגי בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.​

באופן לא צפוי משהו, חקר דימוי הגוף קיבל דחיפה חזקה בראשית המאה ה־20 דווקא מטיפול באנשים שנפגעו (פיזית) בראשם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה נפצעו מיליונים בשדה הקרב, החלו להצטבר דיווחים על פצועים שנפגעו בראשם וסבלו מתפיסות גוף מעוותות כמו הכחשת קיומם של חלקי גוף שונים ותחושה שהגוף כולו אינו קיים.​

בין ההפרעות שעליהן דווח היו אסכמטיה

(Aschematia) - חוסר היכולת להבחין בין צד ימין וצד שמאל של הגוף; אוטוטופאגנוזיה או "כאבי פאנטום" (Autotopagnosia) - חוסר הכרה תחושתית בעובדה שאברים שונים בגוף הוסרו (למשל: אדם כרות רגל החש כאבים ברגל "שאיננה" בעצם); ואמונה שאברי גוף מסוימים "לא שייכים לי, אלא לאדם אחר".

העיסוק במימצאים האלה נעשה באותן שנים במקביל להתעוררות הגדולה במחקר הפסיכולוגי ולניסיון להסביר את האופן שבו מאורגנות החוויות הגופניות שלנו ותרומתן לדימוי הגוף של האדם.

בתחום זה נטבעו שני מושגים מקבילים כמעט: דימוי גוף - המוגדר כ"תמונה הנפשית שיש לאדם אודות ההופעה החיצונית של גופו"; וסכמת הגוף - "צורת־הגוף שלנו כפי שאנו תופסים אותו". שני אלה עומדים בבסיס הדימוי העצמי של כל אחת ואחד מאיתנו.​

איך אנחנו תופסים את עצמנו?

התיאוריות הנוירולוגיות שהיו פופולריות מאוד בראשית המאה ה־20, טענו כי לכל יכולת תנועתית ונפשית שלנו אחראי איזור מסוים במוח - וכי הדימוי הגופני שלנו הוא למעשה אוסף תפיסות (המבוססות על ראייה, תחושה וקריאה), הקשורות ביניהן בקשרים הדדיים.

האיזור המוחי שנקשר באופן המובהק ביותר לדימוי הגוף היה האונה הימנית. ואכן, מחקרים שנעשו באותה תקופה מצאו כי פגיעה באונה הימנית של המוח עלולה להשפיע פי שבעה על דימוי הגוף, מאשר פגיעה באונה השמאלית.

תיאוריות אחרות מאותה תקופה (תיאוריות ה"גשטלט") יצאו מנקודת מבט שונה בתכלית. הן טענו כי דימוי הגוף שלנו הוא תוצר של תבניות פעולה מורכבות ומשתנות, המערבות אזורי מוח שונים.

לפי תיאוריות אלה, קליטת המידע על ידי מערכת העצבים המרכזית לא נעשית באופן פסיבי, ללא התערבותנו כ"צופים". נהפוך הוא: המידע נקלט ומפורש על סמך תבניות הפעולה האישיות והנפשיות שלנו.

לפי תיאוריה זו, דימוי הגוף שלנו וצורת הגוף שלנו כפי שאנו תופסים אותו הם מושג גמיש למדי, שניזון כל העת מהתפקוד ומהתנועה שלנו, הנקלטים דרך "המעבד המרכזי" (המוח) - ומשולבים עם תיקיות שכבר "קיימות במערכת". החוקרים שהחזיקו בדעה זו גרסו, שפגיעה בתהליכי עיבוד המידע יכולה להתבטא בצורות שונות ובהן ליקויים בדימוי הגוף.

קיימות המון עדויות רבות לקשר שבין תפקודים מוחיים לבין הפרעות בדימוי הגופני. חוקרים אחדים, למשל, מצאו קשר בין הערכת יתר של גודל חלקי הגוף כמו הירכיים והאגן לבין טעויות בזיכרון הוויזואלי. כלומר: ייתכן שליקוי תפיסתי (או ליקוי בעיבוד הראייה במוח) הוא שעומד מאחורי ההערכה שיש לחלק מאיתנו שאברים שונים בגוף שלנו "גדולים מדי" או "שמנים מדי".

החוקר פאול פרדיננד שילדר (Paul Ferdinand Schilder) היה הראשון שערך, 

ב־1935, מיזוג בין המשמעויות הנוירולוגיות והפסיכולוגיות של מושג דימוי הגוף והדגיש את החלק הלא מודע בחלקו של דימוי הגוף.

את ההפרעות הקשות בדימוי הגוף, המופיעות לדוגמה בקרב חולים בסכיזופרניה (תחושה שהגוף כולו "נהרס", "מתפרק" או מקבל סממנים של המין השני) ראה שילדר כנמצאות על רצף אחד עם הפרעות בדימוי הגוף אצל מטופלים עם מחלות מוחיות־אורגניות.

ב־1965 הדגימו החוקרים היינץ וורנר וסימור וואפנר (Seymour Wapner, Heinz Werner) כיצד האופן שבו אנחנו מעריכים את גודל הגוף שלנו, מראה חלקיו והפרופורציות ביניהם מושפע מההקשר החיצוני־סביבתי.

בסוף המאה ה־20 התמקד מרבית המחקר בתחום הזה בהפרעות אכילה, אך בשנים האחרונות מתרבות העדויות לכך שאי דיוק בהערכת הגודל של חלקי הגוף נמצא בשיעורים שונים וברמות שונות גם באוכלוסיה הנורמלית. כלומר – אולי גם אצלך?​

מה ההבדל בין תפיסת הגוף לדימוי גוף ולדימוי עצמי?

מעבר לתמונה של הגוף המתקיימת במוח שלנו, מפתח כל אדם עמדות ורגשות כלפי גופו ואלה מהווים את המרכיב המרכזי של דימוי הגוף.

עמדות כלפי הגוף כוללות, למשל, מחשבות על צורתו, על בריאותו ויכולת להכיל שינויים החלים בגוף. רגשות כלפי הגוף כוללים, למשל: אהבה, חיבה, שנאה, דחייה, אדישות. הדימוי הגופני מהווה מרכיב אחד של  הדימוי העצמי ומידת המרכזיות שלו משתנה מאדם לאדם והיא גם משתנה בתקופות חיים שונות.

הקשר שלנו לגוף מתחיל עם לידתנו ואולי אף קודם. הטיפול של ההורים בתינוק ובפעוט הוא במידה רבה טיפול פיזי־גופני; רוב גילויי החיבה והאהבה מבוטאים דרך הגוף וכך, בהדרגה, תופס עצמו הילד כאהוב ורצוי - והוא תופס גם את גופו ככזה.

צורתו הממשית של הגוף חשובה ולא ניתן להתעלם ממנה, אולם העמדות והרגשות כלפי הגוף - כלומר התפיסה האישית (הסובייקטיבית) של הגוף - היא לב ליבו של הדימוי הגופני ושל הדימוי העצמי. רוב הבעיות וההפרעות בדימוי הגופני נעוצות בתפיסה האישית ולא בבעיות גופניות אמיתיות (אובייקטיביות).​

​​

איך אנחנו תופסים אחרים?

ההופעה הפיזית של האנשים שאנו פוגשים בחיי היומיום היא לרוב המידע הזמין והמהיר ביותר אודותיהם (מין, גזע, גיל משוער, מעמד סוציו־אקונומי ועוד).

כל אחת ואחד מאיתנו מחזיקה ומחזיק בהנחות ובעמדות שונות כלפי מראה חיצוני והתנהגות חיצונית - ולעתים קרובות, באופן לא מודע, אנחנו מסווגים כך אנשים למגוון של קטגוריות.

הנחות אלה, שחלקן סמויות מהעין, אחראיות, במקרים רבים, למשיכה שלנו לבני הזוג שלנו ולהתנהגות שלנו כלפי בני אדם אחרים. מחקרים רבים מאוד מראים כיצד הופעה חיצונית (מידת האטרקטיביות, המשקל, הגובה ותווי הפנים) משפיעים באופן שיטתי על עמדות חברתיות ועל ההתנהגות.

גם הגדרות תרבותיות וחברתיות של "מה נחשק" ו"מה מושך" ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הדימוי הגופני והדימוי העצמי שלנו. ממצאים רבים מעידים על כך שהשפעת הדימוי הגופני על הדימוי העצמי ועל הדרך בה אנו תופסים את עצמנו רבה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.​

 איך נשים וגברים תופסים את עצמם?

מחקרים מעלים שנשים נוטות להשוות יותר בין הערך העצמי ובין התפיסה העצמית של הופעתן החיצונית. כלומר, ככל שהן תופסות את הופעתן החיצונים כ"טובה יותר", כך הן חשות בעלות ערך עצמי גבוה יותר.

נשים נוטות להרגיש טוב יותר עם עצמן ככל שהן תופסות את עצמן מושכות יותר, בעוד גברים נוטים להרגיש טוב יותר עם עצמם ככל שהם תופסים את עצמם בריאים יותר פיזית.

מרבית ההתייחסות ההיסטורית לנושא היופי והמראה האידאלי (לאחר התקופות היווניות והרומיות ולמרות שחלו בו תמורות ניכרות לאורך ההיסטוריה) הן לנשים - לא לגברים.

בעשורים האחרונים המוסכמות החברתיות והתרבותיות ליופי מתבססות יותר ויותר על הרזון, כך שיופי ורזון הפכו כמעט למילים נרדפות.

כך למשל, נרשמה ירידה משמעותית במשקלן של המתמודדות בתחרות "מיס אמריקה" משנות ה־50 ועד היום ובמקביל נרשמה עלייה משמעותית במספר הכתבות העוסקות בענייני דיאטה במגזינים לנשים.​

אז תכל'ס, מה יוצא לי מזה?

למעשה, מרבית ההפרעות בדימוי הגופני ובדימוי העצמי (שאינן תוצאה של פגיעה מוחית או שימוש בחומרים) נעוצות בעמדות והרגשות כלפי הגוף: מחשבות לא רציונליות וקיצוניות, ציפיות לא ריאליות והסברים מוטעים. לרוב, לא הגוף הוא שיוצר את הבעיה, אלא העמדות שלנו כלפיו.​

איך אני יודעת (או יודע) אם יש לי בעיה בדימוי העצמי או הגופני?

יש כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם, שעשויים להצביע על בעיה:

1. עיסוק יתר בהופעה החיצונית, כולל בדיקות חוזרות ונשנות של עצמי במראה (דגש על עיסוק יתר, כלומר עיסוק חריג לעומת הסביבה הקרובה).

2. עיסוק מחשבתי ומעשי בניסיונות מתמידים לשנות את צורת הגוף.

3. מחשבות שליליות וקיצוניות לגבי הגוף, לדוגמה: "הגוף שלי מגעיל ודוחה"; "אני לא מסוגלת לסבול את השינויים שחלים בגופי".

 תפיסת הגוף כמרכיב המרכזי בדימוי העצמי, כולל אמונה ש"אם רק אשנה את גופי, אהיה אדם אחר וכל חיי ישתנו לחלוטין".

4. תחושות עזות של שנאה כלפי הגוף, כולל מחשבות או פעולות של פגיעה בגוף (כולל דיאטה חריפה ולא מאוזנת).​

בעיות בדימוי הגופני והפרעות אכילה 

מחשבות לא־פונקציונליות ומעוותות ממלאות גם תפקיד מרכזי בהתפתחות של הפרעות אכילה ובשימורן. למשל, האם את או אתה מסכימים עם האמירות הבאות:​

1. "ההופעה החיצונית שלי זה הדבר החשוב ביותר, אני זה הגוף שלי".

2. "ככל שאהיה רזה יותר, כך אהיה טובה יותר, שווה יותר, מוצלחת יותר".

3. "שליטה עצמית טוטאלית היא המטרה העליונה שלי ואשיג אותה דרך הרזון".

4. "רזון הוא המטרה שלי - וכל האמצעים כשרים".

אפשר עוד דוגמאות?

מחשבות שליליות קיצוניות ביותר אודות ההופעה החיצונית ועיסוק כפייתי בצורך לשנותה הם אחד המאפיינים המרכזיים ביותר של אנשים הסובלים מהפרעות אכילה.

אנשים דיכאוניים, למשל, מתאפיינים בנטייה לפרש כל התפתחות בחייהם ובמציאות בצורה שלילית, ולראות את "הצד הרע" בכל דבר, גם כאשר מדובר בהתפתחות נייטרלית או חיובית מבחינתם. לרוב אנשים דיכאוניים גם אינם מרוצים מגופם. הפרעות בדימוי הגופני עשויות להיות גם תסמין לדיכאון.

אנשים הסובלים מרמה גבוהה של חרדות נוטים להגזים באופן "כרוני" בהערכת סיכונים ותמיד "עומדים על המשמר". אנשים כאלה, עלולים, באופן הגנתי, להימנע ממראות (רבים של "ראי") ומסיטואציות חברתיות מחשש מהמשוב שיקבלו על הופעתם החיצונית. ומכיוון שהם נמנעים מסיטואציות חברתיות, הם גם מונעים מעצמם התנסות שעשויה להפחית את החששות.​

מה כדאי לי לעשות אם החלטתי לעשות משהו בנוגע לדימוי שיש לי על הגוף שלי?

הפרעות בדימוי הגוף מופיעות לרוב כחלק מבעיה רחבה יותר. לעתים מדובר בהפרעות אכילה, בהפרעת חרדה, בדיכאון או במצבים אחרים - ולכן גם הטיפול בבעיות בדימוי הגוף משולב לרוב בטיפול מקיף וכולל יותר.

חשוב להדגיש ששמירה על אורח חיים בריא, תזונה מאוזנת ומראה גוף אסתטי הם דבר חיובי ומומלץ. אבל עיסוק יתר בגוף, המקבל סממנים כפייתיים, הפיכת המראה החיצוני למרכז ההוויה והדימוי העצמי ופיתוח עמדות ורגשות שליליים ומעוותים כלפי הגוף וכלפי עצמך – כל אלה בעיות אמיתיות. והן מלוות לרוב בסבל רב.

פנייה לייעוץ מקצועי היא שלב ראשון וחשוב בפתרון שלהן ובסיום הסבל הנורא שהן ממיטות.

ד"ר מירית שני־סלע היא פסיכולוגית קלינית במרכז לבריאות הנפש "שלוותה", מקבוצת, שם היא מרכזת את נושא הטיפול ההתנהגותי־קוגניטיבי במרפאה. היא נמנית עם מנהלי פורום הסיוע הנפשי של "20 פלוס" ושל אתר הכללית.

היא הגיעה!

אפליקציית כללית החדשה

כל השירותים הדיגיטליים של כללית במקום אחד. הורידו כבר עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו

ניוזלטר כללית

אני מסכים לקבל הודעות במייל