פורסם בראשונה: 12.01.2012
עדכון אחרון: 12.01.2012
  • עדי ראובן גל עדי ראובן גל

סיפור לידה שהוא חוויה מעצימה

לקריאה נוחה
אל תשאלו את עדי אם הייתה לה לידה קלה, כי בעיניה אין דבר כזה. יובל נולד בלידה "חטופה", שלא הותירה זמן לאפידורל והכאב היה נוראי, אבל עבורה זו היתה חוויה נשית מלאת עוצמה

חמש וחצי בבוקר, ומישהו בפנים מחליט שזהו זה, מתחילים! הצירים הולכים ומתחזקים והשינה הולכת ומתרחקת. הפעם, עם הרבה שליטה עצמית ועוצמה נשית נרכשת (פרטים בהמשך...) אני מעירה את בן זוגי, מזכירה לו להכין סנדוויץ' ושולחת הודעת SMS להוריי שידאגו להביא את הגדול לפעוטון. הצירים מתחזקים ואני מסובבת אגן, עוברת מהשידה לכוננית... 

הצצה אחרונה על בני המתוק, האוטוטו בכור, שישן עמוק, עוד ציר אחד, נשיקה מאמא ונכנסים לאוטו בשבע ורבע בבוקר כדי לנסות ולהימנע מהפקקים לתל השומר.

בבית החולים - מחכים בתור, עונים לשאלות, נבדקים, מתחברים למוניטור, הכול תוך כדי צירים חזקים וסיבובי אגן. "את רוצה אפידורל?" שואלת האחות. הפעם זו הלידה השנייה שלי, והצירים כל כך כואבים, שאני עונה "אולי" בהומור ויודעת ביני לבין עצמי שזה כבר לא רלוונטי. אבל עם עוצמת הכאב שאני מתמודדת איתה, כל ה"אידאולוגיה הטבעית" שחיזקה אותי בלידה הראשונה נוזלת ממני...

את הצירים הבאים אני מעבירה באנקות כאב ותחת הטוש במקלחת. הבעל שומר במבט, נוכח. זה עוזר. הוא מזרז את המיילדת לבוא. כאשר המיילדת מגיעה היא מציצה בבדיקת המוניטור הקודמת ונראית מודאגת – דופק העובר לא נצפה והיא קוראת בדחיפות לרופא. כשזה נכנס הוא אומר: "עזבי, היא כבר בלידה", וגם מסביר שהמוניטור לא "תפס" בגלל התנועה שלי, אותה תנועה מבורכת מעגלית, שזירזה את ירידת העובר לתעלת הלידה.

הפעם אין זמן ליצור קשר עם המיילדת והרופא, לזעוק ביצירתיות, לבחור תנוחה או להחליט על התאורה... רגל פה ורגל שם, הרופא מלפניי, אסרטיבי וברור בהוראותיו, ואני "חיילת טובה". הכאב היה עצום ולא היתה לי תחושת זמן, אבל בשעה 09:07, בסיומה של כמחצית השעה של לידה "חטופה", בלשון מקצועית, היה יובלי שלי על חזי, בין ידיי. והוא מותק! ואז שאלתי: "אולי בכל זאת אפשר אפידורל?..." בעלי, מחויך, אמר: "אם את צוחקת, אז הכל בסדר". 

האם הייתה לי לידה קלה? בעיני אין דבר כזה... הכאב היה נוראי, כנראה בגלל מהירות התהליך הגוף לא הפריש את האנדרופינים המיטיבים, המשככים. ועם זאת, שני סיפורי הלידות שלי הם חוויות של נוכחות, עוצמה והתלהבות מהיותי אישה, מהזכות ללדת. ולכן לא הייתי מוותרת על להרגיש את הלידה (כן, אפילו את הכאבים). גם המהירות שבה גופי שיקם את עצמו, דקה אחר דקה, הדהימה אותי.

אני מאחלת לך, הקוראת, סיפור לידה מעצים וטוב.