פורסם בראשונה: 29.06.2010
עדכון אחרון: 29.06.2010
  • קרן כהן קרן כהן

סיפור לידה מהאגדות

לקריאה נוחה
זה לא היה דומה לשום דבר שקראתי בספרים. כשבני הבכור יצא מתוכי הרגשתי עוצמה אדירה, הרגשתי שאין דבר שאני לא יכולה לעשות אותו

במשך תשעה חודשים קראתי ספרי הריון ולידה. ידעתי מה קורה בכל יום, מה עושים בכל בדיקה ואפילו כמה היא עולה. הפרק על הלידה היה החביב עליי, חרשתי אותו וידעתי בעל פה כל מילה, הכרתי כל פסיק וכל נקודה. ברגע האמת גיליתי שאני לא יודעת כלום.

החל משבוע 36 הייתי בטוחה שהנה, כל רגע זה קורה. לכל מי ששאל מתי, עניתי: " ממש כל יום". השבועות עברו ואיתם גם שבוע 40, ללא כל סימן לציר. ללא כל מיחוש או כאב. שום דבר שעליו דובר בספר. קמתי כל בוקר עם רצון להרגיש כאב באזור הבטן, עם ירידת מים פתאומית, עם "פתיחת הפקק הרירי" אך כלום לא קרה.

כך עבר לו גם השבוע ה-41. אני הייתי כל כך מוכנה, עד שההסבר היחיד שעלה בדעתי הוא שחלה טעות בספירה. כל יום חזרתי ללוח השנה, ספרתי את הימים את החודשים, הזזתי את גלגל הריון משמאל לימין, אך דבר לא השתנה.

לקראת שבוע 42 הלכתי לבדיקה אצל הרופא, והוא שלח אותי  לבית החולים למעקב. כעבור יומיים ניגשתי לבית החולים. חיברו אותי למוניטור, עשו אולטרסאונד – כלום, נאדה. לפני ששיחררו אותי לביתי מדדו לי לחץ דם. הבדיקה הראתה לחץ דם גבוה מעט ולכן החליט הרופא להשאיר אותי בבית החולים למשך הלילה. האמת, הייתי מרוצה. לא היה לי נעים לחזור הביתה בלי שילדתי. לפחות את הלילה אבלה קרוב לחדר הלידה, אם לא בתוכו.

נרדמתי במחלקת הנשים, לא לפני שכמה נשים "נחמדות" הבהירו לי שאני בכלל לא בשלה ללידה: הבטן שלי עוד למעלה, הפנים שלי לא נפוחים. באמצע הלילה התעוררתי עם כאבים עזים באזור הבטן. אחות המחלקה חיברה אותי למוניטור.
"אלה לא צירים, ניתן לך משהו נגד הכאבים", בישרה האחות.

נשארתי ערה ופניתי אל התינוק ישירות: אתה חייב לצאת ממני עד מחר, אני חייבת לראות אותך ולגמור עם הציפייה האין סופית הזו". אין כמו שיחה מלב אל לב. לקראת הבוקר כשהכאבים לא פסקו, נבדקתי שוב והפעם הכריזה הרופאה: "יש פתיחה, לחדר לידה".

ביום שישי ב-7.30 ירדתי לחדר הלידה. לאחר אמבטיה חמה, הצטיידתי בזריקת זירוז לצירים ובאפידורל לשיכוך הכאבים. אין לי הסבר לתחושה הנפלאה שאפפה אותי מרגע זה ועד הלידה עצמה, כשעתיים מאוחר יותר. האחיות נתנו לי להרגיש כיולדת היחידה והחשובה ביותר. כל בני המשפחה המתינו בחוץ בחרדה. במהירות עצומה וללא כאב מיותר הגיח לעולם בני הבכור.

כל מה שעליו קראתי לא דמה לכך, לרגע שבו הוא יצא מתוכי. הרגשתי שאם את זה עברתי, אין דבר שלא אוכל לעשותו. הרגשתי שיצרתי חיים. תחושת עוצמה עטפה אותי.  הבטתי בבני. עדיין לא הרגשתי כלפיו את אותו רגש מיוחד שעליו כולם מדברים. הייתי שבויה בעצמי בלבד. ביכולת הנפלאה הזו שלי. 

לאחר שהגענו הביתה למדתי להכיר את ילדי. האהבה האינסופית אליו הגיעה כעבור כמה ימים. היום ילדי הבכור בן 12. עד היום הוא עקשן, בדיוק כמו בהריון. אף אחד לא יגיד לו מתי להיוולד, ובטח לא מתי להכין שיעורים.

היא הגיעה!

אפליקציית כללית החדשה

כל השירותים הדיגיטליים של כללית במקום אחד. הורידו כבר עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו

חשוב לדעת

מיוחד ללקוחות כללית מושלם

סדנאות הכנה ללידה - לחצי כאן לפרטים

ניוזלטר כללית

אני מסכים לקבל הודעות במייל