פורסם בראשונה: 22.06.2011
עדכון אחרון: 22.06.2011
  • נירה סתו לב-רן נירה סתו לב -רן

לידה עם כרישים

לקריאה נוחה
לא, לא ילדתי במים, אבל זה מה שהגז צחוק גרם לי להרגיש. וכן, זה הרבה יותר קל ללדת כשנדמה לך שאת בים, בתאילנד

שבוע 40 + 3 ואני כל כך רוצה ללדת. כבר נמאס לי מכל ההערות לגבי גובה הבטן שלי, התרחבות הנחיריים ועד כמה אני "מתברווזת" בהליכתי – אני רק רוצה ללדת.

כבר שבועיים שכל לילה בסביבות 3 לפנות בוקר העוברית שלי לוחצת לי על השלפוחית ומעירה אותי משנתי. לפעמים אני מצליחה לישון עד 5 או 6, אבל לרוב אני מבלה את הבוקר בצפייה באור הזריחה עולה על הכנרת.

יום שבת מאחורינו, ושוב אני מתעוררת, הפעם ב-2 בלילה, עם לחץ עז על השלפוחית וצורך דחוף להתפנות. אני הולכת לשירותים, וחוזרת שלווה לישון. אני  נרדמת מייד. שעה לאחר מכן אני מתעוררת עם ידיעה ברורה שהנה מגיע גל מים ושאני חייבת לקפוץ מהמיטה כדי לא ליצור שלולית. בגמישות ובמהירות שכבר חודשים לא היו לי, אני קופצת בדיוק לפני ירידת המים האימתנית.

האיש שלי מתעורר ושואל מה קרה, ואני אומרת בשמחה ובחיוך של ניצחון – ירדו לי המים. האיש שלי דואג כי הרגליים שלי מכוסות בנוזל אדמדם–ורוד ואנחנו לא זוכרים אם ככה זה אמור להיות. אני ניגשת לשטוף את עצמי והוא מחפש באינטרנט מה אומרים. אחרי שהוא נואש הוא מתקשר לרוזי, המיילדת שאצלה עשינו קורס הכנה ללידה. למרות השעה היא מסבירה לו בסבלנות שהכול בסדר ושזה תקין. עכשיו מחכים לצירים.

בינתיים אני רוצה לעבור על הרשימה של הדברים שלוקחים לחדר לידה ולוודא שהכול ארוז. האיש שלי מתגייס לעניין, אבל תוך 10 דקות מתחיל הציר הראשון. הוא כואב אבל סביר ואני מקפצת על כדור הפיזיו עד שהציר חולף ואז חוזרת לרשימה. אחרי עוד שני צירים שכאלה אני מבקשת מה"שיחייה שלי" שיתחיל לעקוב ולתזמן. הוא מוציא מחברת ואת הסטופר בטלפון הנייד שלו ועושה כמצוותי. הצירים מתחזקים ואני מנסה את מי המקלחת לשיכוך כאבים. זה עוזר אבל הצירים מתגברים ונעשים תכופים יותר ויותר. אנחנו בקושי מספיקים לסגור את הרשימה וכבר בלי לשים לב עברה שעה. אנחנו מחליטים שזהו, צריך לנסוע לבית החולים שנמצא במרחק של חצי שעה נסיעה. נפרדים מהחתולים, סוגרים את הבית ונכנסים לרכב

צירים בזמן נסיעה, כשאת חגורה למושב ומתפתלת, הם ללא ספק סיוט. זה נהיה גרוע יותר, כשבצומת מחכים שוטרים שעורכים בדיקת רשיונות לילית ומסמנים לנו לעצור. אני מסמנת להם שלא, ובעלי מאט כדי להסביר את המצב. הם רואים אישה הרה מתפתלת ומסמנים לו שייסע. אחרי מטר בערך אני מבקשת שיעצור כי הציר בלתי נסבל והוא עוצר קצת אחריהם. השוטר המודאג ניגש אלינו ואומר לו שייסע ומה פתאום הוא עוצר עם אישה בצירים?! אנחנו ממשיכים לנסוע, חולפים על פני החופים השוממים של הכנרת ונכנסים לטבריה. העיר רדומה לחלוטין ורק קומץ מכוניות על הכביש. האיש שלי מפעיל את כל האיתותים ועובר כמה רמזורים אדומים בחיוך של עונג. נראה לי שהוא חיכה להזדמנות כזו כבר הרבה זמן.

ב-4:30 בבוקר אנחנו מגיעים לבית החולים "פוריה" המנומנם והשקט. הרופא והאחות שמקבלים אותי מנסים להשלים פרטים לתיק הרפואי ומתחקרים אותי לגביהם ואני לא מצליחה להבין מה הם רוצים ממני. אני רק רוצה ללדת...

הרופא בודק אותי וקובע שיש לי פתיחה של שלוש אצבעות. זה הכול. אני מאוכזבת אבל הצירים לא מפסיקים. אני נכנסת למקלחת כדי לנסות לשכך את הכאבים. האיש הנהדר שלי תומך בי. כל ציר הוא מזרים מים על גבי ומעסה. אני צועקת ובוכה, והוא תומך כמה שהוא יכול. אני יודעת שקשה לו כי לי כואב, אבל כל כולי בתוך זה. אחרי שעה אני עוברת מהמקלחת לחדר הלידה. בדיקה נוספת של הרופא והוא מכריז על פתיחה של חמש. אני מותשת.

אני רואה כוכבים. אני מדברת עם האיש שלי כי אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בזה. אם ככה אני בפתיחה של 5 איך אעבור את הסוף? בגלל הגב הבעייתי שלי והפחד בעקבות זאת מהאפידורל, אנחנו מבקשים את המכשיר החדש שקראנו עליו באינטרנט. מתברר שרק המיילדת הראשית יודעת איך להשתמש בו והיא בדיוק נכנסת למשמרת בוקר, אז צריך לחכות עוד טיפה.

עוד 20 דקות חולפות, ולי זה נראה כמו נצח. למה הם לא מביאים לי את המכשיר? האיש שלי מזכיר לי את הדמיון המודרך שלמדנו בקורס, וזה עוזר לי לעבור את הצירים החזקים. באחורי ראשי אני נזכרת במה שרוזי סיפרה לנו לגבי סוף השלב הראשון של הלידה, שבו בדרך כלל היולדת מתייאשת ובשביל המיילדת זה סימן שהנה מתחיל השלב השני. מביאים לי גז צחוק בינתיים ואני מקשיבה להוראות ונושמת דרכו. בשניות אני מצליחה לדמיין שאני בצלילה בתאילנד עם הכריש הגדול שהיה שם, וזה מרגיע אותי.

אני גם רוצה לדחוף. המיילדת עוזבת את המכשיר המיוחד ומסדרת אותי בתנוחה נוחה. החדר מוחשך ורק אור קטן דולק. השלב השני של הלידה מתחיל.

הצירים קשים וכואבים, אבל איכשהו קל יותר להתמודד איתם כשלוחצים. אחרי כל לחיצה יש רגיעה נעימה. כל ציר אני צועקת ומבקשת מפיצי שתצא, המיילדת מעודדת אותי שהילדה שלי באמת רוצה לצאת ושהיא מנסה. אני ממשיכה לדחוף ומרגישה צריבה נוראית בפתח הנרתיק. זה מרגיש כאילו הפתח הולך להתפקע.

עוד דחיפה והשריפה מתגברת ועוד אחת ופתאום יש הקלה. מירי שואלת אם אני רוצה למשוך אותה ואני כבר לא חושבת בצלילות ופשוט עושה מה שאומרים לי. פתאום מונחת עליי תינוקת קטנטנה וורודה עם שיער כהה על כל הראש. אני מסתכלת ושואלת אותה אם זו התינוקת שלי. היא צוחקת. 

08:38 בבוקר, ויש לי ילדה. 2.96 ק"ג של מושלמות. מעבירים אותי להתאוששות והילדה שלי מתחברת לשד כדי לינוק. זה כואב ולא נעים, אבל לעומת הצירים שכבר עברו עליי זה כלום. אנחנו שולחים מסרונים לכל העולם ומתלבטים לגבי השם. תוך שעה הוחלט סופית על יעל.  יעלי. עכשיו מתחיל סיפור חדש לגמרי...

היא הגיעה!

אפליקציית כללית החדשה

כל השירותים הדיגיטליים של כללית במקום אחד. הורידו כבר עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו

חשוב לדעת

מיוחד ללקוחות כללית מושלם

סדנאות הכנה ללידה - לחצי כאן לפרטים

ניוזלטר כללית

אני מסכים לקבל הודעות במייל