פורסם בראשונה: 01.02.2012
עדכון אחרון: 01.02.2012
  • רביק מזרחי רביק מזרחי

לשיר כל הדרך אל הציר

לקריאה נוחה
תחבקי ותאהבי כל ציר, אמרה הרופאה לרביק (שהסתכלה עליה כאילו נפלה מהירח), כי כל ציר שיבוא מקרב אותך ללידה. אבל אחרי ירידת המים והפתיחה המהירה, עדיין לא היו לה צירים לחבק אותם. מזל שהיתה מוזיקה לאהוב

​סוף ההריון שלי היה מלא דרמות: בשבוע 31 לחץ דם גבוה, חדר מיון, צירים. בשבוע 33 צירים, מיון, שמירת הריון. שבוע 34 עשיתי תאונה – נסעתי לאחור והעץ ואני נפגשנו. שבוע 35 דימום, פתיחה 1, מחיקה 60, מנוחה. בשבוע 36 הצירים דועכים. בשבוע 37 השכנה שלי התחרפנה ושרפה את הבית שלה. בשבוע 38 חוזרים הצירים, אבל הם לא סדירים. בשבוע 39 יש צירים קבועים בזמנים קצרים ואני מרגישה שהנה זה קורה, נכנסת למקלחת ודופקת שפגאט. יום אחרי זה - כלום.

ביום שישי באותו שבוע יש לבתי שיילי מסיבת הפתעה ואני נוסעת לקנות כמה דברים. בכניסה לסופר אני פוגשת את נעמי המיילדת ששואלת אותי: נו, מה יהיה? אני עונה לה בחיוך שאני מחכה למשמרת שלה, והיא מודיעה לי שאזדרז, כי המשמרת שלה הערב.

אחרי המסיבה המוצלחת, יושבים לארוחת ערב שבסופה מספר כל אחד בתורו שלושה דברים טובים שקרו לו היום ודבר אחד רע. הדבר הרע שלי היא שאחותכם עדיין תקועה לי בבטן ולא רוצה לצאת, אני אומרת וכולנו צוחקים. אני מפנה מהשולחן והולכת לכיוון הכיור, כשפתאום רטוב לי. מאמי בוא מהר, נראה לי שירדו לי המים, אני קוראת לחצי. הוא מגיע, לא מאמין, מביא מגבת.

טלפון לנעמי שאומרת לשבת ולחכות לה. השעה 21:00 בערב, אני מתיישבת כמצוותה, מעדכנת בפייסבוק שירדו לי המים, בוכה מהתרגשות. לא רציתי ללכת לבית החולים עד שלא יורדים לי המים, אבל אין לי צירים. זה בעייתי, לא?!

נעמי מגיעה לקחת אותי בעשר בלילה ונשבעת לי שלא משנה איפה היא תעבוד היום, היא מיילדת אותי. אנחנו מגיעות למיון בשעה 22:45 בלילה ואחרי המתנה ממושכת, בשעה 23:30 עושים לי מוניטור. אין צירים, המים עדיין זורמים. אחרי 20 דקות של עיסוי פטמות עדיין אין צירים, אז מעיפים אותי מהמוניטור כדי להכניס מישהי שבאמת מתכוונת ללדת.

24:30 בלילה. נכנסת רופאה, שטוענת שאין לי ירידת מים. יש לי שני זוגות מכנסיים רטובים ומגבת אחת ספוגה, מה זאת אומרת אין ירידת מים? השק סגור ואת יבשה, היא אומרת, תשתעלי חזק. אוי, כן יש משהו.. אהה, השק פתוח מאחורה (יופי חשבתי כבר שאני הוזה). טוב, את בתנאי לידה טובים: פתיחה 2.5, 90 אחוז מחיקה ואת יכולה ללכת למחלקה לנוח או ישר לחדר לידה. למרות שהיא לוחצת שאנוח, אני רוצה לחדר לידה. טוב, היא אומרת, אז שיתנו לך זירוז, ונותנת לי עצה: תחבקי ותאהבי כל ציר (אני מסתכלת עליה כאילו היא נפלה מהירח), כי כל ציר שיבוא מקרב אותך ללידה.

לבושה בחלוק אני יוצאת לכיוון חדר הלידה, מטפטפת כל הדרך עד למיטה. באחת בלילה נכנסת נעמי מבסוטית, ואומרת שהשיגה לי את החדר הטוב ביותר. אני בהלם, זה הטוב ביותר? היא אומרת שאני צריכה להגיד תודה, כי הוא פנימי ולא חיצוני, ויש בו מחשב עם מוזיקה. אני שוב מתחילה עיסוי פטמות ואחרי כמה דקות נעמי רואה קצת צירים, בודקת פתיחה ולא מבינה איך הפתיחה נהייתה 6 כל כך מהר. אני מתקשרת לחצי, אבל הוא לא עונה.

פתאום נעמי שואלת אם זזתי, לא, לא זזתי. היא נראית לחוצה. אני מסתכלת בחשש לכיוון המוניטור. זה שוב קורה: הדופק נוחת במהירות 80-70-60-50 (מקבלת פלאשבק מהלידה של נויה), מסתובבת על הצד מהר ואז לצד השני וכלום. קוראים לד"ר ברק, בינתיים החברות של נעמי נכנסות ומטלטלות אותי. פותחים חמצן. אני נושמת עמוק כבר ארבע דקות וזה לא מסתדר (רק לא קיסרי, רק לא קיסרי). והנה הדופק עולה והכל בסדר. אני נושמת עמוק ותופסת את החמצן כאילו אין מחר. מוזיקה שקטה ברקע והדופק חוזר לקצב רגיל.

ד"ר ברק בודק אותי ושואל אותי למה אני לא נראית סובלת. לא יודעת, אולי כי אין לי צירים?! הוא מתלהב שיש לי מוזיקה בחדר ומחליט להישאר. וככה גם כל שאר המיילדות. נעמי מגיעה, בודקת אותי ואופס, פתיחה 9. אבל רק לפני 20 דקות היתה פתיחה של 6. הנה מדי פעם יש ציר, ואני מתחילה לשיר שיש ציר ומקבלת אותו באהבה. ברקע יש את השיר בני בני ילד רע ואני שרה. ד"ר ברק צוחק.

אחרי עשר דקות יש פתיחה מלאה. נעמי מתחילה עיסוי פרינאום ואומרת לי: אין לך צירים והבייבי נמצאת ב-2- אז תלחצי. אני לוחצת ולוחצת והנה צירים חלשים, אבל קרובים. יופי, מתי שיש ציר תלחצי. בין לבין אני מתפוצצת מצחוק מהמצב: אין לי צירים אבל אני בפתיחה מלאה ואני לוחצת, והחצי לא עונה.

השעה 2:05, לחץ נוראי, נעמי מבצעת פרינאום עצבני, מתיישבת על המיטה מולי ואומרת: היא ממש כאן, כשיהיה ציר תלחצי. אני לוחצת, ואופס, גייזר של פיפי משפריץ על נעמי ושאר הבנות. מצטערת. עזבי, הן אומרות לי, זה אומר שאת לוחצת למקום הנכון. מפודחת לגמרי אני חוזרת ללחוץ. איייייייה זה כואב, נעמי. את הורגת אותי. אני קופצת מהמקום שלי בכאב, היא תופסת אותי ואומרת לי תנשמי ואל תשתוללי, את תקרעי את עצמך. ברקע מתנגן לו השיר שהכי מתאים לי ללדת לצליליו: "ממעמקים" של עידן רייכל.

השעה 2:10. אני אוספת כוח לעוד לחיצה אחת, לוחצתתתתתתתתתתת. היא בחוץ. הלם. איפה המצלמה? מהר תמונות. היא סגולה, קצת בוכה ונרגעת. היא עליי. אני מרגישה אותה והמים זורמים ממני באטרף. אני כל כך מאושרת. היא פה, היא שלמה. מנקים אותה עלי. אני מנשקת אותה. רוצה לחתוך את חבל הטבור, אמא? לא, אני רוצה שנעמי תחתוך. היא נלקחת לשקילה, המיילדות מצלמות אותה בלי סוף. אני מתקשרת לחצי והוא לא עונה. ואז הוא מתקשר אלי. מה קרה? מאמי, ילדתי, אני אומרת לו. הוא לא מאמין לי. אני נשבעת ועוברת לשיחת וידאו ואז נופל לו האסימון. הוא בוכה (למרות שהוא טוען שהוא לא!). הוא מתרגש יחד עם שיילי שגם קמה מהמיטה.

השליה יוצאת שלמה. נעמי בודקת את הפרינאום ואני אומרת לה ששורף לי. היא מחייכת ואומרת לי: מה שורף לך, אין לך אפילו שריטה, אין תפרים. איזה כיף. היא סוחטת לי טוב את הבטן, מזריקה לי פיטוצין ואני לוקחת את אמבר להנקה. היא ממש לא בעניין. עד למחרת בבוקר אין לה עניין בי או בציצי, אבל זה בסדר. לידה כזאת היא מתנה מאלוהים.

אני מאוהבת.

היא הגיעה!

אפליקציית כללית החדשה

כל השירותים הדיגיטליים של כללית במקום אחד. הורידו כבר עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו

חשוב לדעת

מיוחד ללקוחות כללית מושלם

סדנאות הכנה ללידה - לחצי כאן לפרטים

ניוזלטר כללית

אני מסכימ/ה לקבל הודעות במייל