פורסם בראשונה: 12.01.2012
עדכון אחרון: 12.01.2012
  • שלי כהן שלי כהן

הנה בא עוד ציר גדול (וגם התקף צרבת)

לקריאה נוחה
שלי כהן חשבה בהתחלה שהצרבת יותר כואבת מהצירים עצמם, ואמרה לא לאפידורל. אבל אז השעות חלפו, הצירים הלכו ותכפו ואיתם גם הצרבת, והיא שינתה את דעתה

​שבוע 38 , שבת בצהריים. קשה לישון, קשה לזוז, הבטן גדולה, הרגליים כואבות, הכל נפוח. אבל יש עוד זמן... לפחות עוד שבועיים. ופתאום זה מגיע.

"ממי, יש לי ציר", אני אומרת לו. "מה, אבל עוד מוקדם", הוא אומר, מחייך. אז אוכלים בראנץ' והולכים לנוח, בערב יוצאים לאכול עם חברים, חוזרים הביתה והולכים לישון.

בשלוש בלילה הוא קם לשירותים (גם ככה הוא לא ישן טוב כל התקופה הזו בגללי...) ואחריו גם אני. אופס, נראה לי שהמים ירדו, אבל אני לא בטוחה. "ממי, זה לא היה ממש מים", אני אומרת לו. עושים חיפוש בגוגל באינטרנט ושם כתוב שכנראה רק פקק הרירית יצא, ושצריך ללכת לבית החולים רק אם הצירים מופיעים כל חמש דקות. בינתיים יש צירים פעם בשעה, אבל הצרבת, אוי הצרבת (!). אני כבר לא ישנה, הוא נרדם לזמן מה (למרות שלא ממש נתתי לו). חמש בבוקר, וואיי, מה עושים עכשיו?! הצירים עדיין לא תכופים - הולכים או לא הולכים? – אנחנו מחליטים שהולכים!

עושים מקלחת, מתארגנים לאט לאט. התיק כבר מוכן, אבל רק שלא נשכח את נעלי הבית, הסלולרי, המטען לסלולרי והמים... בשש בבוקר יוצאים לכיוון בית החולים. בדרך הוא אומר לי לנשום עמוק ושיהיה בסדר. אני מצידי מדווחת לו על עוד ציר, צרבת ושוב צרבת.

בשבע בבוקר מגיעים לבית החולים. השומר הנחמד נותן לנו לחנות קרוב למיון. מחנים, מחכים ואז בודקים אותי. "שיהיה בשעה טובה, יש פתיחה של 4", אומרת האחות. אנחנו מחייכים בלי לדעת למה לצפות, ומחכים לסניטר שייקח אותי לחדר הלידה.

טלפון לאמא, טלפון לאבא, שאומרים: "אנחנו עוזבים הכל ומגיעים" (טוב, הם הרי יהיו סבא וסבתא בקרוב), "אבל אל תגידי כלום לאף אחד בינתיים", אני אומרת לאמא. עוד הודעת SMS לחברים הטובים, ויאללה עולים לחדר הלידה. שוב צירים ושוב צרבת, אני מתרוקנת בשירותים, יושבת על הכדור, שוכבת על המיטה, ההורים מגיעים, נכנסים ויוצאים מרוגשים מחדר הלידה.
האחות מגיעה. "קוראים לי רוני, ואני אהיה המיילדת שלך היום", היא אומרת לי ומחברת אותי למוניטור. "הי רוני, אני בלי אפידורל", אני אומרת. "את בטוחה?", היא שואלת. "כן", אני משיבה. "ממי", הוא אומר לי, "אולי תשקלי שוב?!". אני בשלי: "לא, לא רוצה אפידורל!".

עוד פעם כדור, עוד פעם יושבת, שוב שוכבת, שוב ציר ושוב צרבת. וואיי, לפעמים נדמה לי שהצרבת יותר גרועה מהצירים. בעצם לא נדמה, היא באמת יותר גרועה מהצירים! הצרבת גומרת אותי, זו תחושה של להקיא כל הזמן... ושוב צירים... "ואם אני ארצה אפידורל?!", אני שואלת את האחות רוני. "בואי נעשה את כל ההכנות, בדיקות דם, אינפוזיה וכו', ואם תחליטי לעשות - נעשה", היא משיבה.

עשר בבוקר בערך (כבר לא ממש מסתכלים על השעון), הרופאים מגיעים, בודקים. רק פתיחה של 5, המים עוד לא ירדו, "אם לא מתקדם נעביר אותך לאשפוז במחלקת יולדות", הם אומרים. "לא, אנחנו כבר כאן, בואו נזרז עניינים", אנחנו מבקשים, אבל הרופאים מודיעים לנו שזה המצב.
אחרי שעה מגיע רופא אחר, בודק ואומר: "תפקעו לה את מי השפיר". "מה זה? למה? זה יכאב?", אני נבהלת. האחות מגיעה, מרגיעה – בסוף פוקעים (זה לא נורא כמו שזה נשמע). עכשיו הכל רטוב, הצירים הולכים ומתגברים, אבל בעיקר הצרבת (!). "את נשארת פה לפחות עד הערב", אומרים לי הרופאים והאחות. ואז מגיעים שני צירים חזקים. "טוב, אם אני פה עד הערב אז אני רוצה שתתני לי אפידורל", אני אומרת לאחות אחרי לחץ מתון מהסביבה.

האחות רוני בודקת אותי ואומרת שיש לי רק פתיחה של 6. כולם בחוץ. אני מקבלת אפידורל ומרגישה לחצים. "הראש יוצא? מה לעשות?", אני שואלת. "אל תעשי שום דבר", היא אומרת. "זה לא יכול להיות, יש לך רק פתיחה של 6". "ללחוץ?", אני שואלת, "הראש יוצא?". רוני בודקת. "אוי, יש לך פתיחה של 10, אל תעשי כלום", היא אומרת וקוראת לבעלי, אבי. "וואיי, אני לוחצת". "חכי, אני מכינה את הציוד", היא אומרת. "טוב, תלחצי". אני לוחצת. "את חייבת ללחוץ", אומרת רוני. "הדופק של העובר יורד!".
אני לא מבינה מה קורה ומה הולך סביבי. אני בסוג של שאננות, אופוריה. הרופאים עומדים לידי ואומרים: "את חייבת ללחוץ, קדימה". גם בעלי מעודד: "קדימה ממי, תלחצי, קדימה!" (רק אחר כך הוא סיפר שהיה מאוד לחוץ כששני הרופאים נכנסו לחדר).

אני אומרת שאני לוחצת. רוני אומרת לי שהיא חייבת לחתוך אותי, כי היא רוצה שהתינוק ייצא החוצה מהר. אני אומרת שבסדר. "תלחצי", היא קוראת, ואני לוחצת ולוחצת ולוחצת.
היא בחוץ, כולה כחולה, סגולה, אדומה. רוני מוציאה לה את חבל הטבור מסביב לצוואר (בגלל זה ירד לה הדופק), אני עדיין לא מבינה מה קורה, התינוקת לא בוכה.

"הכל בסדר?", אני שואלת. "למה היא לא בוכה?". רוני שמה אותה עלי ואומרת: "היא בסדר גמור, נושמת, והכל בסדר". אנחת רווחה עוברת בי ובבעלי, אבל אני לא יכולה שלא לשאול שוב: "בטוח שהיא בסדר? היא לא בוכה". "היא בסדר גמור", אומרת רוני. "אל תדאגי".

היא עליי, רגועה, גוף לגוף. מ-ד-ה-י-ם. לוקחים אותה ממני, שוקלים אותה - 3.160 קילוגרם - והיא בוכה ובוכה ובוכה, מסיימת להתלבש והולכת לאבא שלה. איזה עיניים, איזה מבט יש לה, איך היא בוחנת (רואים שהיא אוהבת את אבא שלה). אני מניקה – זה כואב אבל שווה!

סבא וסבתא נכנסים עם הקטנה בידיים ודמעות בעיניים, לא יודעים את נפשם מרוב אושר. מתקשרים לחברים, למשפחה ומסמסים לכולם – זהו, היא כאן! כולם מתקשרים לברך ומיד רוצים לבקר. אני: "בטח, תבואו, אני מרגישה מצוין". עוד לא עברה שעה ואני משנה את דעתי: "ממי, שאף אחד לא יבוא היום, אני רק רוצה לנוח". אני הולכת לישון, מתעוררת להניק את הקטנה, מתבוננת בפלא הזה – וואיי זה מדהים, היא מדהימה, מהממת!
ואם לרגע דאגתם, אז אל תדאגו: היא בוכה, והרבה!