פורסם בראשונה: 12.06.2009
עדכון אחרון: 21.11.2010
  • שרי אופיר־לביא שרי אופיר־לביא

שאלות ותשובות על אהבה, בדידות וזוגיות אצל לסביות והומואים

לקריאה נוחה
האם זוגיות גאה צריכה להיות זהה לזוגיות סטרייטית? באמת צריך להתחתן? לסביות והומואים בכלל צריכים זוגיות, או שזו "המצאה" של החברה הסטרייטית? ומה עם ילדים? שאלות טובות... אספנו עוד כמה כאלה, וגם כמה תשובות

1. תמיד יש עוד ארון לצאת ממנו

גם אם אזרת אומץ וסיפרת לחברה הכי טובה, אחריה יבואו ההורים, האחים, הסבתא, הדודה שלא ראית כבר שנתיים, החבר'ה במקום העבודה, החברים – בקיצור, יש אין ספור ארונות שצריך לצאת מהם.

ובכל פעם צריך לספר, להסביר, ולא תמיד זה קורה באווירה תומכת ומקבלת. וחוץ מזה שזה מעייף לחזור על זה שוב ושוב, לעתים אנחנו חוששים שזה אפילו עלול לגרום להתרחקות ולרתיעה.

וכך את, אתה, צריכים לשקול בכל פעם מחדש האם זה נכון לצאת מהארון? מול כולם? בכל מחיר? תמיד?

שאלה לא קלה...

בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה כלל עולמית שבה גיל היציאה מהארון הולך ויורד. באיגי, ארגון הנוער הגאה בישראל, שבו חברים חבר'ה בני 15 עד 23, מגיעות יותר ויותר פניות של חבר'ה צעירים בני 14, 13 ואפילו 11 ו-12. הם שואלים את עצמם שאלות בנוגע לזהות המינית או למגדר שלהם ומרגישים צורך להגיע למקום שבו יוכלו לחשוב, להרגיש ולהתלבט.

נכון שֶׁאֵל היציאה מהארונות השונים בחיינו, כלפי אל האנשים המשמעותיים בחיינו, מתלווה פעמים רבות תחושה גדולה של הקלה ועול גדול, שיורד מהכתפיים. אבל חשוב לדעת שלתחושת ההקלה מתלוות פעמים תחושות של אבל וכאב. אבל וכאב על מי שכבר לא נהיה; אבל וכאב על מי שהורינו שלנו חלמו שנהיה, ושעתה ברור לנו (ולהם) שהדברים יתפתחו באופן שונה; עצב של פרידה משלב אחד בחיים ולפעמים גם חשש מהשלב הבא.

לכך נוספת ההבנה, שעד שנבנה חלום חדש, אישי או משפחתי, תעבור, קרוב לוודאי, תקופה לא פשוטה, שבסופה (הטוב) קבלה והשלמה. קודם כל של עצמנו את עצמנו, ואחר־כך גם של הקרובים לנו – אותנו.

היציאה מהארון בפני המשפחה והחברים הקרובים, גם אם היא המשמעותית ביותר, היא רק ההתחלה. אלא אם כן עשינו את זה בתקשורת (כמו רבים וטובים: עברי לידר, קורין אלאל, גל אוחובסקי, רונה קינן, אסי עזר, עוזי אבן, ואחרים), נאלץ קרוב לוודאי לעשות זאת בכל פעם מחדש: כאשר נתחיל עבודה חדשה, כאשר נכיר חברים חדשים, כאשר נעבור דירה.

היציאה מהארון הופכת אפשרית וקלה יותר ככל שאנו עומדים יותר ברשות עצמנו ותלויים פחות באחרים. נער או נערה בני 15 או 16, שרוצים לצאת מהארון, צריכים לקחת בחשבון את התגובה של ההורים והסביבה הקרובה. ואם הם חוששים לתגובה קיצונית מצדם – אולי כדאי שימתינו עם היציאה עד שלא יהיו עוד תלויים בהם מבחינת המגורים והתמיכה כלכלית.

אצל צעירים בוגרים יותר, המצב שונה. למרות שגם עבורם הקבלה על המשפחה חשובה מעין כמוה, הם יכולים לדאוג לעצמם גם אם המשפחה לא מקבלת אותם בתחילת הדרך.

ויש עוד צד. חשוב שתדעי, שתדע, ושתנסו להבין, שגם להורים ולבני המשפחה הקרובה דרוש פרק־זמן של הסתגלות וקבלה. וברגע שאת, או אתה, יוצאים מהארון – ההורים שלכם פעמים רבות נכנסים לאותו ארון בדיוק (כן, הרבה פעמים התגובה הראשונית היא "אני לא מאמין, או לא מאמינה, שהבן שלי הומו/שהבת שלי לסבית"). גם להם ייקח זמן להתרגל לרעיון; גם להם ייקח זמן לשתף את הקרובים; גם להם ייקח זמן להבין שתפקידם כהורים הוא, בסופו של דבר, להיות שם בשבילך הבת, ובשבילך הבן.

וכאשר יוצאים מהארון, האם צריך לעשות את זה בצורה גורפת? התשובה האמיתית ביותר, והנכונה ביותר, היא שאצל כל אחת וכל אחד, מדובר בסיפור שונה, אישי מאוד ומורכב.

יש לסביות והומואים שבוחרים לצאת מהארון רק בפני הקרובים להם ביותר, ואילו את העמיתים לעבודה, ואת המכרים הרחוקים יותר, הם בוחרים שלא לשתף בחלק זה של חייהם. חוץ מהאנרגיות המושקעות בכל יציאה מהארון שכזו, לסביות והומואים רבים יודעים מראש מה תהיה התגובה של הסביבה (במיוחד אם מדובר בסביבה שמרנית מאוד). ואם את, או אתה, בוחרים לשמור על עצמכם ולא להתמודד עם דעות־קדומות ובערות של אנשים מסוימים, זה לגיטימי גם כן.

היציאה מהארון היא מסע. כל אחת וכל אחד עושים אותו בדרכם שלהם, בקצב שלהם ובאופן שמתאים להם. גם אנחנו, כקהילה, צריכים לכבד את המסע הזה. כי בסופו של דבר, לכל אחת ולכל אחד מאיתנו יש תמיד עוד ארון אחד לצאת ממנו.

זוגיות. כן? לא? ואם כן – איזו?

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר זוגות חד־מיניים. הצורך הבסיסי לחלוק את חיינו עם אהובה או אהוב מצד אחד, והלגיטימציה החברתית לנושא מהצד האחר, מאפשרים ליותר ויותר לסביות והומואים לממש את אהבתם ולחיות בגלוי כבני־זוג.

האם זוגיות גאה זהה במאפייניה לזוגיות סטרייטית? האם יש בכלל צורך בחיים בזוג, או שמא זוגיות ונישואין אינם אלא המצאה של החברה הסטרייטית? שאלה טובה...

המצדדים במוסד הזוגיות מדגישים את הדמיון, וטוענים שאין הבדל בין זוגות של נשים, זוגות של גברים או זוג של גבר ואשה, ושבסופו של דבר מדובר בשני בני־אדם שאוהבים אחד את האחר...

לעומתם, יש לא מעט אנשים שאומרים שמדובר במוסד מיושן, בניסיון של חברי הקהילה להידמות לכלל, להיות "מקובלים על הרוב" ושמוסד הזוגיות, כפי שאנו מכירים אותו בחברה הסטרייטית, אינו מתאים לאורח החיים האלטרנטיבי של הקהילה.

הניסיון מראה, שבסופו של דבר, בדיוק כמו המאפיינים של חברי הקהילה עצמם, המגוון של סוגי ההתקשרות בין בני־זוג הוא גדול מאוד.

יש זוגות שמאמצים מאפיינים שמרניים ומונוגמיים, מצהירים על נאמנות ועושים מאמצים גדולים להידמות במאפייניהם לזוגות סטרייטים. הזוגות האלה בוחרים להינשא (גם אם הנישואין אינם נחשבים על־ידי מוסדות המדינה). זוגות כאלה גם עושים הסכמי־ממון ומסדירים את מעמדם באופן חוקי במגבלות הקיימות. הם מעדיפים את החיים "הנורמטיביים" וכך, הם מרגישים, הם הופכים לנורמטיביים יותר והלגיטימציה החברתית כלפיהם גדלה. וזה לגיטימי...

לעומתם, זוגות אחרים בוחרים להבדיל עצמם מהזוגיות הסטרייטית המקובלת. "אנחנו", אומרים זוגות אלה, "לא צריכים אישור של החברה למעמד הזוגי שלנו, וזוגיות במודל הסטרייטי היא מוסד חברתי/כלכלי/דתי מיושן, שלסביות והומואים לא צריכים לאמץ.

לעתים, זוגות כאלה אף מאפשרים לעצמם שיתוף של פרטנרים מיניים נוספים ברמות כאלה ואחרות, מתוך הסכמה ברורה ומדוברת. מבחינתם, אם אחד מבנות־הזוג או מבני־הזוג עושים סקס עם פרטנרים אחרים זו לא "בגידה" ולא "שבירת המסגרת הזוגית".

יש זוגות שמסכמים מראש על גבולות מסוימים שמתאימים להם, ואשר נועדו, בסופו של דבר, לשמר את המערכת הזוגית. למשל: עושים סקס עם פרטנר מחוץ ליחסים רק כששני בני־הזוג נמצאים, או שלא מביאים את הפרטנר הביתה, או שמתחייבים לספר, או שלא לספר, או שלא עושים סקס עם פרטנרים נוספים יותר מפעם אחת, כדי שלא יתפתח קשר רגשי. הדוגמאות רבות מספור (ואין ספק שסטרייטים רבים יכולים רק לחלום על מציאות שכזו). וזה גם לגיטימי...

מה שכן, זוגות שבוחרים לנהל מערכת־יחסים פתוחה, צריכים לקחת בחשבון, שכאשר עושים סקס מחוץ ליחסים חשוב לשמור על מין בטוח. אחרי הכל, הבריאות המינית של בת או בן הזוג הקבועים תלויה גם בך ובאופן שבו את, או אתה, עושים סקס מחוץ ליחסים.

3. ילדים? משפחה? איך עושים את זה?

אם חלה מהפכה בשנים האחרונות בחייהם של הומואים ולסביות רבים, היא בעניין הזה.

זוגות חד־מיניים רבים, וגם הומואים ולסביות שלא נמצאים בזוגיות קבועה, מחפשים את הדרך הנכונה (בעבורם) להפוך להורים.

כאשר בני־זוג חד־מיניים רוצים להפוך למשפחה, צפות ועולות התמודדויות לא־פשוטות. שלא כמו אצל זוגות סטרייטים, שאצלם העניין (בדרך כלל) פשוט מאוד, זוגות חד־מיניים שרוצים להפוך להורים צריכים לקבל החלטות לגבי האופן שבו הם מתכוונים להקים את המשפחה החדשה; וכל החלטה שיקבלו תשפיע על המשך חייהם האישיים, הזוגיים והמשפחתיים.

אחת ההחלטות החשובות שאותה יש לקבל היא האם לצרף לזוגיות בן או בת זוג שלישיים לשם ההורות.

למשל: זוג לסביות שאחת מהן משוכנעת שילדה העתידי זקוק לאב בחייו ורוצה לעשות ילד עם חבר קרוב, בעוד בת־זוגה מאמינה, כי במשפחה שיקימו אין מקום ל"גלגל חמישי" - וכי שתיהן מספיקות כהורים עבור הילד או הילדה שייוולדו.

אם שתיכן מציגות טיעונים משכנעים זו לזו, התהליך עד לקבלת ההחלטה לא יהיה פשוט, ודרושות גם סבלנות וגם נכונות הדדית להקשיב – ולשמוע...

יש לסביות החשות, שילד או ילדה הגדלים ללא אב ברקע עלולים לחוש כל חייהם את החסר ולעולם לתהות מי אביהם הביולוגי. נשים כאלה חוששות שזהותם של הילד או הילדה תישאר מעורפלת, וגם אם תהיינה לילד או לילדה שתי אמהות אוהבות ומסורות – הן לא תוכלנה למלא את החלל הזה. חוץ מזה, יש גם "שיקולים פרקטיים" שלא ניתן לזלזל בהם: אם יש אב בתמונה, הוא יחלוק בגידול הילד או הילדה גם מבחינות של לקיחת אחריות, דאגה כלכלית ופינוי "ימי חופש" במהלך השבוע, שבהם הילד או הילדה אצלו. בקיצור – למה לא...

מהצד האחר, יש לסביות החשות שאם יהיה אב ביולוגי בתמונה, מקומה של אחת מבני־הזוג יידחק לגמרי הצידה, והיא לא תהיה יותר מאשר בת־זוגה של האם (כיוון שלילד או לילדה יהיו כבר שני הורים ביולוגיים). נשים כאלה חרדות לתא המשפחתי שבנו בעמל עם בת־זוגן, כיוון שהאב הביולוגי של הילד או הילדה יהיה, לעולם, בתמונה, ותמיד יהיה צורך להתחשב בו וברצונותיו...

ובכלל, מדוע ילד או ילדה צריכים כל־כך הרבה דמויות הוריות בחייו, האם לא יספיקו שתי אמהות אוהבות?

שאלה לא פשוטה...

התלבטות דומה עומדת גם בפני זוג הומואים המעוניין בצאצאים. האם לעשות את זה עם חברה או מכרה, או עם מישהי שאותה יכירו רק לשם הקמת המשפחה (על־מנת ש"לילד תהיה אמא"), או באמצעות תורמת ביצית ופונדקאית שתיפרד מהילד או הילדה ממש לאחר הלידה ומרגע זה הוא יגדל רק אצל שני הוריו ההומואים.

שאלה חשובה נוספת שאיתה מתמודדים היא מי יהיה הראשון שהילד יהיה שלו מבחינה ביולוגית? האם המבוגר או המבוגרת יותר מבני או בנות הזוג? האם זה או זו "הלחוצים" יותר? האם זה או זו שמשפחתם "לוחצת" יותר?

ומה יהיה הקשר בין משפחתו המורחבת של בן או בת הזוג אל הילד או הילדה? ומה המעמד (החוקי והמעשי כאחד) של בן או בת הזוג, במקרים שבהם שלילד או לילדה שני הורים ביולוגיים?

וכמובן, שלכל החלטה על הבאתם של ילד או ילדה לעולם מתלווים שיקולים כלכליים. האם נוכל לעמוד בהוצאות? האם המשפחה המורחבת תסייע לנו. ועוד ועוד ועוד.

על כל אלה מוטב לתת את הדעת, לעומק, בטרם מחליטים כיצד להקים משפחה.

בין אם מדובר בילדים ביולוגיים, ילדים מאומצים, כאלה שנעשו בדרך הטבע או בהפריה, עם פונדקאית או בלעדיה, כאלה שהגיעו ליחסים הנוכחיים מזוגיות קודמת וכאלה שנעשו עם בן או בת הזוג הנוכחיים – האפשרויות רבות והמשפחות שמקימים הומואים ולסביות מגוונות, כמעט כמו חברי הקהילה עצמה.

בסופו של דבר, מחקרים מראים כי ילדים שנולדו לתוך זוגיות גאה הם ילדים רצויים ומושקעים. במבחני הישגיות מסוימים הם אף עולים על חבריהם בני המשפחות הסטרייטיות.

ועדיין, למרות האפשרויות המגוונות הקיימות, הומואים רבים, כאלה שנמצאים בזוגיות וכאלה שלא, מתקשים מאוד למצוא את הדרך לבנות לעצמם משפחה ומתמודדים עם קשיים כלכליים ובירוקרטיים גדולים שמותירים אותם כמהים לילד.

עם התבגרותה של הקהילה, והעובדה שהומואים ולסביות רבים מוצאים עצמם בזוגיות, עולה לסדר היום גם התמודדות נעימה פחות – פירוקה של זוגיות או של משפחה.

כן, ככל שיש יותר זוגיות, נאלצים יותר ויותר הומואים ולסביות להתמודד גם עם פרידות... וההתמודדות איננה קלה. לעתים, כיוון שהזוגיות החד־מינית איננה מעוגנת מבחינה חוקית או חברתית, הומואים ולסביות שסיימו מערכות יחסים משמעותיות מתקשים לקבל את התמיכה הרגשית,  המשפחתית או החברתית, שלה הם זקוקים. אנשים שלא החשיבו את הזוגיות בעודה קיימת, מתקשים מאוד להבין את אובדנה ולתמוך דווקא בזמן שבו התמיכה חשובה מכל.

למרות זאת, נראה כי המשפחה הגאה, מהווה בסופו של דבר את כרטיס הכניסה האולטימטיבי בעבור הומואים ולסביות רבים ללב "המיינסטרים הסטרייטי". לא מזמן סיפר לי חבר שלא מכבר הפך לאב גאה לתינוק חמוד, כי למרות שהוא חי בזוגיות יציבה למעלה מעשור, ומוערך מאוד מבחינה מקצועית, הוא מרגיש ש"התקבל" על־ידי חבריו לעבודה רק לאחר ששמעו שהפך לאבא. סיפור כזה מעלה מייד את השאלה, האם חשוב "להתקבל" על־ידי "המיינסטרים הסטרייטי". ובכן, לא לכולם, ולא תמיד, אבל יש הומואים ולסביות רבים שזה בהחלט פן של ההורות שהם מקבלים כבונוס, לפעמים לא־צפוי, להשתלבות "רגילה" ו"טבעית" בחברה שבה אנו כולם חיים. האם זה רע?

שרי לביא היא סקסולוגית ומטפלת זוגית ומינית במרכז לבריאות האשה של הכללית בהרצליה ובמרפאה לטיפול מיני של המרכז הרפואי על־שם חיים שיבא בתל־השומר. היא מתנדבת בארגון הנוער הגאה "איגי", חברה באגודה הישראלית לטיפול מיני ומנהלת-משותפת של פורום הסקס והזוגיות של מגזין "20 פלוס" באתר הכללית