פורסם בראשונה: 08.03.2016
עדכון אחרון: 08.03.2016
  • זיו לנצ'נר זיו לנצ'נר

האם רגשות אשם מנהלים את החיים שלכם?

לקריאה נוחה
אם אתם אלו שתמיד מוותרים, שמציעים בעצמכם לשנות את התוכניות שלכם רק כדי שלא יתאכזבו מכם, יכול להיות שאתם בעלי אישיות מרצה. מה זה אומר והאם זה לכל החיים?
שירותי בריאות כללית רוצים שלא תריבו סתם

בקיצור

1.

אישיות מרצה או קורבנית היא כזו שגורמת לאדם לעשות ויתורים כל הזמן, גם כשהוא בעצם מבטל את עצמו.

2.

היא נובעת הרבה פעמים מהאופן שבו גדלתם, עם הרבה ייסורי מצפון על כך שההורים עשו דברים "בגללכם".

3.

בזוגיות זה עלול להוביל לבעיות, כשיום אחד התסכול המצטבר מתפוצץ. אפשר להיעזר בטיפול כדי לשנות את הדפוס.

​יום חמישי. ערב. את ממש רוצה לצאת לרקוד. אבל מה, בן הזוג שלך לא אוהב מטאל. הוא לא מתחבר. אבל הוא אומר לך שהוא יבוא, בשבילך. את כבר יודעת איך זה ייגמר. את מנסה ליהנות, והוא עומד בפינה, עם פרצוף כל כך חמוץ שהוא יכול להתחרות בלימון שבתוך הוודקה טוניק שלו.

וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ולא האחרונה. הוא תמיד מוותר, תמיד רוצה שאת תהיי מרוצה, אבל בדרך, מתישהו, גורם לך לזכור טוב מאוד כמה הוא סובל.

זה נשמע מוכר? אולי לא בגרסה כל כך דרמטית? זו דינמיקה שמתרחשת אצל חלק מהזוגות. תקראו לזה גישה של "לא נעים", "פולניה", "קורבנות", כולם שמות לאותו עניין: אישיות מרצה, שמובילה לוויתורים קבועים, לפעמים קטנים ולפעמים ברמה שמשפיעה על כל החיים, כלפי אנשים אחרים, ובמקרה שלנו בן או בת הזוג.

ויתורים מדי פעם הם לא הבעיה, הם אפילו טובים לזוגיות. המטפלת הזוגית והמינית מירי קרייזמן מסבירה שצריך לשאוף לחיות יחד ולקיים אג'נדה זוגית, כשכל אחד מכם משלים עם העובדה שמדי פעם תוותרו על הרצון האישי, לטובת הזוגי.

זה לא אומר, בשום אופן, שמישהו מכם אמור להיעלם בתוך הזוגיות. נניח שאחד רוצה להישאר בבית ולראות טלוויזיה ביחד, והשני רוצה לצאת לריצה. אם אתם בצד שוויתר הפעם, וזה בסדר, אתם חייבים להיות שלמים עם הוויתור שלכם. לשבת בצד ולהתמרמר רק יהרוס לשניכם את הערב.

יש קשר בין תלוש המשכורת לבגידה:

מה ההבדל בין גברים לנשים?

למה שמישהו יבחר להיות אומלל?

אם אתם או בני הזוג שלכם שייכים לסוג שמוותר כמעט תמיד, אבל מראה שהוא סובל, יכול מאוד להיות שמדובר בטיפוסים קורבניים. הם מרגישים מנוצלים באופן די קבוע, כי זו הדרך שבה התרגלו לפעול בעולם.

זה נשמע משונה למי שלא חווה את זה, אבל מי שיש לו או לה אישיות כזו מגדירים את הערך העצמי שלהם דרך המסכנות, דרך תחושה קבועה שדפקו אותם.

קורבנות היא בעיה חמורה, אומרת קרייזמן. אלה מטופלים קשים, כי בדרך כלל הם מתקשים מאוד לעזוב את המקום האומלל. אם יעשו את זה, הם מרגישים שיאבדו את תחושת הערך שלהם. הם לא מפרגנים לעצמם הנאות, הם יתבצרו בתחושות מהסוג של "בגלל הקריירה שלך לא הלכתי ללמוד". 

הם מרגישים אהובים ובעלי ערך מתוך המסכנות והוויתורים שהם לוקחים, לפעמים,  גם מרצונם החופשי. הפחד על מה יישאר להם ברגע שייוותרו על התחושות הקשות שמגדירות אותם, הוא עצום ומשתק. כדי לצאת מהמצב הזה הם צריכים ללמוד לפתח תחושת ערך בדרכים אחרות, וזה לא פשוט.

חלק מהקושי נובע מכך שהתחושות האלו נוכחות בחיים של אנשים עם אישיות קורבנית הרבה מאוד זמן. אצל חלקם האופי התפתח כך בצל הורה דומיננטי שנטע, גם אם לא בכוונה, תחושות אשם. מסוג ההורים ששואלים באופן ישיר או עקיף בשביל מי הם עובדים כל כך קשה, ואילו ויתורים הם עושים.

ילדים גדלים לעיתים לחקות את ההתנהגות של ההורים שלהם, גם כשהיא התנהגות שלילית. אם אחד ההורים או שניהם נתנו להם להרגיש שהם האחראים שההורה כורע תחת הנטל או מקריב דברים עבורם, יפתחו לפעמים רגשות אשם כאלו כבדים, שהם ימשיכו ללוות אותם כשיגדלו.

זה יכול לקרות גם בבתים עם חינוך נוקשה ותובעני. גם שם יש ייסורי מצפון כבדים, ובגללם הנאות גורמות לייסורים והם מתרחקים מחיים מלאים שבהם הצרכים שלהם נענים בצורה תקינה. 

מרצים עד שמתפוצצים

כשהם גדלים, האנשים המרצים מסתובבים עם תחושה שהם לא עושים מספיק ושהאחר משלם מחיר בגללם. הם לא רוצים לשמוע או להרגיש אשמים, שמשהו קורה או לא קורה בגללם, ולכן הם יעשו הכול, כולל ויתורים. הם מגיעים עם הדפוס הזה גם לזוגיות, ואפשר לנחש שהוא בעייתי.

בשלב מסוים כבר קשה להפריד בין הרצון האמיתי שלהם לבין מה שנדרש ומצופה מהם על ידי בן או בת הזוג. נניח שמישהו כזה הולך לסרט עם שחקנית שהוא לא סובל, כמו קירה נייטלי, במקום לצאת לבר כמו שתכנן במקור. יכול להיות שהוא ישכנע את עצמו שזה בסדר, ושהבחירה הזו נכונה עבורו.

זה ויתור קטן, גם אם מתסכל. אבל כשהוויתורים חוזרים על עצמם, או הופכים מהותיים יותר, הוא עלול להיות ממורמר ולכעוס על עצמו או על בן הזוג. הוא ירגיש שהמחיר ששילם גבוה מהרווח.

בעיקרון, מסבירה המומחית, המרצים מרוצים מהריצוי שלהם. אבל לפעמים הם סופגים וסופגים עד לרגע שבו הם פתאום רואים את עצמם, והכעס פורץ מהם בבת אחת.

בחלק מהמקרים בן או בת הזוג בכלל לא מודעים לתחושת התסכול שפעפעה מתחת לפני השטח, והם עלולים להיות מאוד מופתעים כשההתפרצות מגיעה בסופו של דבר.

ההתפוצצות הזו כואבת למי שבבת אחת לא יכול לסבול יותר, אבל גם אמור להבין את החלק שלו באחריות על כך שוויתר עד עכשיו. היא גם לא נעימה לפרטנר, שיכול להיות שלא היה מודע לחומרת המצב. מצד שני, זו גם יכולה להיות נקודת השבר שממנה יתחיל תהליך של שינוי לטובה.

​רגליים קרות לפני החתונה:

הבעיה אצלך או אצל בן הזוג?

לא נעים לאכזב - אז לא נפרדים?

כשמישהו כזה מגיע לטיפול יבדקו מהיכן מגיעה ההתנהגות, יפגישו אותו עם צרכים בריאים יותר וילמדו לא לאבד את תחושת הערך שלו. הוא או היא יצליחו, לאט לאט, לומר דברים כמו "בשלישי בערב אני הולך ליוגה" - ולהרגיש טוב עם זה.

את המרצה צריך לגדל, המומחית מבהירה, ומיד ממתנת ציפיות: אי אפשר לצאת לגמרי מהדפוס, אבל אפשר לפתח מודעות ולהבין שהריצוי ניהל את החיים עד עכשיו, ואיך לעצור לפעמים.  

ומה קורה במקרים שבהם האדם חי ופועל כל הזמן מתוך תחושה שלא נעים לפגוע או לאכזב אחרים, אבל הזוגיות כבר לא טובה לו? המצב הזה עלול בהחלט לעכב את הפרידה.

קרייזמן חושבת שאישיות כזו תמשוך זמן, אבל לא תמנע את הפרידה, כי קשה לחשוב שמישהו יחיה חיים שלמים עם אדם שהוא לא מעוניין בו, רק כי לא נעים להיפרד.

מי שלא רוצה להיות "האיש הרע" שמפרק את היחסים עשוי להוביל את הצד השני לקבלת ההחלטה הקשה. לפעמים הוא אפילו יבגוד. אבל בכל מקרה, אם ירצה להיפרד, גם אם ייקח לו זמן רב להתבשל, זה יקרה.

ייעוץ מקצועי: מירי קרייזמן

היא הגיעה!

אפליקציית כללית החדשה

כל השירותים הדיגיטליים של כללית במקום אחד. הורידו כבר עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו

ניוזלטר כללית

אני מסכים לקבל הודעות במייל