פורסם בראשונה: 09.09.2013
עדכון אחרון: 09.09.2013
  • ד"ר ליאת הולר־הררי ד"ר ליאת הולר הררי

חשבון הנפש של ההורים

לקריאה נוחה
אתם מנסים להעניק לילד שלכם את כל מה שהוא צריך, אבל לא תמיד זה מתאפשר. הילד מתוסכל, ואתם חשים אשמה. האם בצדק? חודש אלול על סליחותיו הוא הזדמנות טובה לבדוק כיצד ההתנהגות שלכם משפיעה על רגשות הילדים והאם אתם חייבים להם התנצלות

בקיצור

1.

אני מרגישה שאני לא שם מספיק בשביל התינוק שלי. הורים רבים מרגישים זאת, ולפעמים התינוק באמת נותר מתוסכל, אבל לפעמים אין מה לעשות, וצריך לזכור כי קצת תסכול הוא אפילו הכרחי להתפתחותו.

2.

קשה לי להתמודד עם התסכולים של הילד. זיכרו שחלק מהתסכולים קשור להצבת גבולות וחלק הוא הכרח המציאות. תפקיד ההורים הוא להכיל את התסכול ואת הכאב של התינוק או של הילד ולתת להם הרגשה שהם אהובים ומשמעותיים.

3.

האם בקשת סליחה מהילד דומה לבקשת סליחה מחבר?לא. מבוגרים הם פחות או יותר שווים ביניהם, ואילו ילד תלוי כולו בהוריו ובטיפול שלהם בו. אין מה להשוות.

​הסליחות של חודש אלול מדברות על סליחה בין אדם למקום ועל סליחה בין אדם לחברו. מה בנוגע לסליחה בבין הורים לילדיהם? האם ניתן לומר שמדובר בעצם בסליחה שבין אדם לחברו? האם דין מה שמתרחש בין ילדים והורים הוא כדין מה שקורה בין אדם לחברו?

אמא טובה דיה

אני רוצה לפתוח במושג שהורים רבים מכירים, המושג "אמא טובה דיה", Good enough mother, שטבע הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט (Winnicott). ויניקוט טען שלאם ישנם הכישורים להבין את התינוק שלה ולתת לו את מה שהוא צריך. גם אם מדי פעם האם נכשלת, לכאורה, בהבנתה או ביכולת שלה לספק את הצרכים של התינוק - זה בסדר. זה בסדר, כל עוד מדובר ב"כישלון" לא גדול מדי ולא יותר מדי. כלומר, כל עוד מדובר בכישלון שהתינוק יכול לשאת.

האמירה הזאת של ויניקוט הקלה על אימהות רבות שלא בטחו בעצמן וחשבו שהן צריכות להסתמך על אחרים כדי לדעת מה טוב לתינוק שלהן, או שהן צריכות ללמוד משהו מיוחד כדי שיוכלו להיות אימהות "טובות" ולדעת לטפל בתינוק ובילד.

האמירה הזאת של ויניקוט יכולה לעזור גם לאימהות חדשות וגם לאימהות מתחדשות שמשתדלות מאוד להיות פנויות לתינוק שלהן ורוצות לתת לו את מה שהן מרגישות שהוא צריך.

אבל, מה לעשות, לפעמים כל זה לא מתאפשר. כשזה לא מתאפשר, מרימים את ראשם רגשות האשם האימהיים, התסכולים וכל מיני דברים לא נעימים. האמירה הזאת יכולה לעזור לאימהות להבין שזה בסדר, שזה קורה כל הזמן, ושאי־אפשר להיות כל הזמן מכווננת ופנויה אך ורק לתינוק.

זה בסדר וזה לגמרי הגיוני שהתינוק או הילד יחוו תסכולים מדי פעם. זה אפילו יותר מבסדר - זה הכרח המציאות. זהו תסכול הכרחי כדי שהתינוק או הילד ילמדו להתנהל נכון בעולם. התסכולים האלה, כל עוד הם באים במינון סביר, עוזרים לתינוק, ובהמשך לילד, לפתח יכולת להרגיע את עצמו ולחיות בעולם שלנו - שהוא לא אידיאלי ורחוק מלהיות מושלם.

תסכולים שאי־אפשר לפתור

אם כך, נראה שלפי ויניקוט, אחד האנשים החשובים שלמדו מה קורה בין אימהות לתינוקות או לילדים שלהן, כדאי להורים לסלוח לעצמם קצת יותר ולקבל את זה שהם לא יכולים תמיד לתת מה שהם חושבים שנכון לתת.

כדאי שהורים יבינו ויידעו שישנם תסכולים של הילדים שהם לא יצליחו לפתור - אם זה בגלל קושי שלהם או כתוצאה מקשיים שמציב העולם שבחוץ. התסכולים האלה, בחלקם, הם באמת נחוצים וקשורים להצבת גבולות, ובחלקם הם תוצאה עגומה של המציאות. בנוגע לאחרונים - תפקיד ההורים הוא להכיל את התסכול ואת הכאב של הילד ולתת לו להרגיש שהוא חשוב, אהוב ומשמעותי - גם אם אין לו הרגשה כזאת.

המושג שוויניקוט מדבר עליו, "האם הטובה דיה", או בהרחבה לעולם של היום - הורים טובים דיים - נותר קצת מעורפל. הוא נתון לפרשנות הורית, והפרשנות קשורה גם לאישיות של כל הורה. יהיו ההורים שימשיכו להרגיש שהם לא מספיק טובים, אחרים ירגישו שהם טובים דיים, ויהיו מי שכלל לא יעסיקו את עצמם בנושא הזה. וכאן אני רוצה לחזור לשאלה שבה פתחתי: האם דין הורים וילדים הוא כדין אדם וחברו?

סליחה, קבלה ובדיקה עצמית

אם אדם פגע, במתכוון או שלא במתכוון, באדם אחר, הרי שהוא פגע באדם השווה לו (פחות או יותר) מבחינת הכוחות שלו, מבחינת מעמדו בעולם ומבחינת היכולת של אותו אדם לדחות את הפגיעה, להתגבר עליה או לפנות לעזרה.

אצל ילדים המצב שונה. ילדים הם פגיעים, נוחים להשפעה ובעיקר - תלויים בהורים שלהם. אין להם ברירות: הם חייבים להמשיך להישאר עם ההורים האלה (למעט במקרים מאוד קיצוניים). יותר מזה, הם "מתוכנתים" כך שיקבלו את ההורה ויראו במה שהוא עושה או משדר להם משהו נכון ואמיתי. התלות היא לא רק פיזית או טכנית, התלות היא ברמה הרגשית העמוקה.

במילים אחרות: ילד יחשוב לעצמו, שאם אמא או אבא חושבים כך ומתנהגים כך - סימן שהם צודקים והוא לא צודק. גם אם במודע הילדים מתנהגים כאילו זה לא כך, הרי שבתת־מודע הם מפנימים את מה שההורה אומר ומשדר. החופש שלהם לבחור אפשרות אחרת, אפילו במחשבה, מוגבל ביותר. ילדים הם לא כמו מבוגרים, ודין בין אדם לחברו לא מתאים כאן.

לכן לקראת יום הכיפורים, בין כל חשבונות הנפש, אתם, ההורים, יכולים לבדוק את עצמכם ולחשוב:
• מהו המסר שאתם מעבירים לילדים בנוגע לעצמם?
• איזה מסר הייתם רוצים להעביר להם?
• איך ההתנהגות שלכם, כלפי הילדים ובכלל, משפיעה על הילדים?
• איזו השפעה הייתם רוצים שתהיה לכם על הילדים שלכם?

לדוגמה: אם אתם רוצים שהילד שלכם יהיה בעל ביטחון עצמי וירגיש שהוא חשוב ומשמעותי, האם אתם חושבים כי ההתנהגות שלכם והדברים שאתם אומרים לו יכולים לגרום לו להרגיש כך?

חודש אלול הוא בהחלט לא הזמן היחיד בשנה לשאול את עצמכם שאלות בנוגע למקומם של הסליחה, של הקבלה ושל האשמה בקשר שלכם עם ילדיכם, אבל הוא בהחלט הזדמנות לעשות חשבון נפש מהסוג הזה.

ד"ר ליאת הולר הררי היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מנהלת פורום "להיות אמא" באתר כללית

היא הגיעה!

אפליקציית כללית החדשה

כל השירותים הדיגיטליים של כללית במקום אחד. הורידו כבר עכשיו את האפליקציה החדשה שלנו

חשוב לדעת

כללית מושלם מציגה

הנחה בבדיקה לאבחון הפרעות קשב וריכוז

ניוזלטר כללית

אני מסכים לקבל הודעות במייל