חיפוש

dsdsdsd
ארשיד שיבלי בחליפת מגן בבית חולים העמק

"רץ לי בראש סרט אקשן. והקורונה צוחקת..."

אשתו בהריון, הקטנה זועמת כי הוא כבר מזמן הבטיח לה להתקין את הטרמפולינה – אבל ארשיד, סגן אח אחראי ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים העמק, כבר מזמן רץ בלי עצירות בתוך הקורונה. כך נראה יום "רגוע" במחלקה...

ארשיד שיבלי

6:00 

אני מתעורר ומשתדל לא להעיר את אשתי. הבנאדם האחרון שתרצו לעצבן זאת אשתי, בחודש הרביעי להריונה רגע לפני שאני עוזב אותה ליום שלם עם שלוש בנות בבית ובן אחד פעיל מאוד בבטן. מהר מהר אני מתגנב למלקחת עם הפנס של הפלאפון, מתקלח, שם תיק על הגב ורץ לכביש.

06:30 

עולה להסעה. מחכה לי נסיעה של 20 דקות עד לבית החולים, זה אולי הזמן השקט היחיד שיהיה לי היום ואני מנצל אותו כדי לקרוא על התרופה רמדסיביר (לא הספקתי אתמול בערב).

06:50 

רגע של קודש קודשים: אספרסו כפול ארוך מהקפיטריה בבית חולים. זהו, מוציא מדים מהמכונה ורץ למחלקה.

07:00 

אני ביחידה לטיפול נמרץ. מקבל מחלקה, מתעדכן מהצוות על החולים במחלקה ויש גם עדכון מאחות טיפול נמרץ שעבדה לילה במחלקת קורונה. אני מקבל שתי מחלקות: נשאר בטיפול נמרץ חצי שעה, עוזר לצוות הבוקר בהזמנות של ציוד ותרופות, עושה קצת סידורים ורץ לקורונה.

07:30 

אני במחלקת קורונה. מקבל משמרת עם האחות מפנימית ב׳ שמצטרפת לצוות אחיות שאנחנו מכשירים לטפל בחולי קורונה מורכבים. מתעדכן מצוות לילה על החולים המונשמים. הכול רגוע בינתיים, אולי יהיה יום נעים. עוד אספרסו אחד: אין דבר כזה עייפות יתר – רק לא מספיק קפה... 

מתחילים לקרוא על החולים ומבינים שבלילה לא היו שינויים מיוחדים.

08:15 

אנחנו נכנסים ומתחילים לטפל בחולים המונשמים. הם יציבים וללא שינוי. הפיכות, טיפולים ורחצות. סקשן, פיזיותרפיה ותרופות.

11:45 

אחרי שלוש וחצי שעות בתוך סאונת זיעה עצמית אנחנו יוצאים. מסירים מיגון, נושמים אוויר נקי נטול זיעה ואדים ורצים לחמ"ל. התכנון הוא להעביר שם שעה של רוגע ושקט יחסי עם אומדנים ודיווחים - אבל בקורונה כמו בקורונה, שום דבר לא צפוי, שום דבר לא שגרתי.

12:15 

הטלפונים בחמ״ל מתחילים לצלצל, מכשירי הקשר מתחילים להרעיש - וזה אף פעם לא מבשר טובות. אנחנו מבינים שהחולה החדש שהתקבל לפני יומיים מתחיל להידרדר. 

"תתכוננו לאינטובציה דחופה!" 

מזעיקים רופא טיפול נמרץ ומרדים, לא הספקנו לאכול צהריים ואנחנו כבר עולים על סרבלים ורצים פנימה.

12:20 

החולה מועבר לחדר המוגבר עם שאר החולים. אנחנו מצליחים להשתחל באמצע בין שני המונשמים ומתחילים להנשים עם אמבו, מסכה וכל מה שבא ליד. 

- "סטורציה 74%!". 

- "החולה לא יציב!".

אנחנו מריצים עגלת החייאה, מכונת הנשמה ומתכוננים לאינטובציה. 

החדר מתחיל להתמלא באנשים, אחיות ורופאים. כל דקה קריטית ומחליטים על אינטובציה. 

העיניים שלי רצות מהמוניטור לחולה, לאמבו, לסקשן... 

ביד אחת אני מחזיק טובוס ומזרק וביד השנייה מפעיל את מכונת ההנשמה. 

טיפות הזיעה מטפטפות מהמצח למסכה, מהמסכה לצוואר... 

הטובוס בפנים. הללויה!

מתחברים למנשם והסטורציה עולה. כולם מבסוטים חוץ ממני. למה? תכף תבינו...

12:40 

זה נגמר? ממש לא! וריד מרכזי, עורק, תרופות הרדמה ו"חיבור לכל החבילה" – ככה אנחנו קוראים לזה. 

אבל מה קורה לי עכשיו? הזיעה מתגברת, האדים מטשטשים אותי, אני מרגיש שהראש מתחיל לכאוב וההיפוכונדר הקטן בתוכי כבר מחפש אבחנות: "מה זה? התייבשות כי לא שתיתי מים? אולי ה־2CO גבוה בגלל המסכה?" – אבל אין זמן לזה עכשיו, ממשיכים...

13:30 

סיימנו? ממש, הצחקתם את הקורונה. מחליטים לעשות שינויים בחדרים ומעבירים את אחד המונשמים לחדר אחר, כי כבר צפוף בחדר המוגברים.

14:30

זהו. אני יוצא, הדרמה מאחורינו. שנייה לפני שאני רץ לאזור ההתפשטות, וכאילו לא היה די בכל מה שעברנו, חולה באותו חדר מתחיל להידרדר... אני רוצה לצאת כי הרגליים כבר לא מצליחות להחזיק אותי אבל אי אפשר. אני קורא לעוד אח ולרופא, מסדרים אותו וקצת מייצבים.

14:40 

אני בחוץ. מסיר מיגון ורץ למקלחת. 10 דקות ואני בחוץ, מעביר משמרת לאח טיפול נמרץ שמחליף אותי ו־5 דקות אחרי זה אני כבר שומע על החולים במחלקה הרגילה שלי ורץ להסעה. מי חשב שאני אלמד לרוץ כל כך הרבה?

15:20

מגיע הביתה. הקטנה שלי עומדת במדרגות ומבט זועם בעיניה. כבר שבוע שהיא מחכה שארכיב את הטרמפולינה החדשה שקנינו לה. אני מבקש שוב סליחה: ״לא היום, יש לי עוד משמרת לילה. אני מבטיח שמחר״. כבר שבוע אני מבטיח שמחר...

שוב מקלחת, ארוחת צהריים מאוחרת עם אשתי והבנות. אשתי מעדכנת שהקטן לא הפסיק לבעוט בפנים. אולי גם הוא ירוץ למרחקים ארוכים כמו אבא שלו... 

16:30 

אני במיטה. יש לי עוד משמרת לילה היום. ואני מתהפך ומתהפך, כל היום עדיין רץ בהבזקים בראש שלי כמו פרומו בלתי נגמר לסרטי אקשן והאדרנלין מסרב לשקוע, אבל אני הכי מבסוט בעולם - אלה החיים שרציתי. 

ג'ון לנון אמר פעם שהחיים קלים בעיניים עצומות.

ואני עוצם.

נתראה במשמרת לילה.

(מוקדש לצוות טיפול נמרץ בקורונה בבית החולים העמק שזו שגרת החיים שלהם בחודש האחרון).

ארשיד שיבלי הוא סגן אח אחראי במחלקת טיפול נמרץ ובמחלקת קורונה בבית חולים העמק, מקבוצת כללית

הצטרפות לכללית

הצטרפות לכללית

יש לנו ים של דברים לספר לכם על כללית...

רוצים לשמוע טיפה?

מלאו את הפרטים ונציג שלנו יחזור אליכם

הצטרפות לכללית - אתר חדש

מלאו את פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם

שדות חובה

 

שימו לב שאתם מספקים בטופס זה מידע אישי ורגיש