יום שלישי. מתעוררת אחרי עוד לילה עם קשיי הירדמות לא אופיינים. עדיין לא יודעת שיעבור עליי יום מלא באירועים לא שגרתיים בעליל.
מתוכנן יום ארוך, הרבה דברים להספיק לעשות, ובערב - אירוע: בר מצווה לאחיין האהוב שלי. אני קמה מהר כדי להקפיץ את אחי (בלתי אופייני 1), וכבר ביציאה מהבית מרגישה בכאבי מחזור תמוהים. מעולם לא סבלתי יותר מדי מכאבי מחזור ואני לא יודעת כל־כך איך להתמודד איתם. פה חשדתי...
במהלך היום אני סופרת דקות בין כאב לכאב, עד שבשלב מסוים אני מרשה לעצמי להודות: יש לי צירים. ואיפה לא הייתי? טרמפ לפתח־ תקווה, אחד לאוניברסיטת תל אביב, ועצירה למילוי דלק (בלתי אופייני 2). אחר הצהריים אני חוזרת הביתה לצירים לא סדירים: פעם כל 7 דקות, פעם כל 10, פעם כל 3.
נחמדה בין הצירים
20:00: מתארגנים לבר מצווה. הכאבים כבר תכופים יותר. נכנסת למקלחת, מקווה שהכאבים יירגעו, לובשת שמלה יפה ומתה להחליף אותה בפיג'מה. מגיעים לאירוע, שומעת הערות על בטן גבוהה, אף נפוח, תאריך משוער. מהנהנת, ומקווה שלא יירדו לי המים כאות של מחווה.
האירוע יפה ואני שם ולא שם. רוקדים, אוכלים, ואני נחמדה בין הצירים.
לקראת סוף הערב אני מתחילה להתלונן (בלתי אופייני 3) לסובבים אותי ש''יש לי קצת צירים''. בעלי מספר שזה ככה כבר כל היום. אמא שלי, שהיא גם אמא וגם מיילדת, מתחילה להבין שיש מצב שמשהו מתפתח ושואלת אם כדאי שהיא תבדוק אותי. אחותי, שהיא גם אחות וגם מיילדת, אומרת: ''אין לך מה לבדוק, בטח יש לה שם קצה אצבע''. בסוף האירוע גם היא כבר מודה שיש לי עיניים של כאב.
חוזרים מהאירוע, הצירים כואבים, כל שאלה מעצבנת אותי, אבל בין הצירים אני המאמי הלאומית.
00:40: עולים אל אימוש הביתה (אני ובעלי גרים למטה). היא בודקת אותי בעדינות ובצניעות מפליאה, ופולטת: ''אני לא מאמינה. יש לך פתיחה של 2 וצוואר מחוק 100%, היום את יולדת!''. טלפון לאחותי. שתיהן בהלם.
אימוש מציעה לנסוע לבית החולים, אני בוחרת להישאר עוד קצת בבית ולתת לה לישון. יורדים הביתה ואני אורזת תיק בין ציר לציר, בוכה. ככה אני מעבירה שעתיים בסיבובי אגן, מקלחת, סבל. כשהצירים מתחילים להיות יותר חזקים אני נשברת, עולה ומעירה את אימוש שתבדוק אותי שוב. היא מתעוררת ומודה לי על שעתיים של שינה, בודקת - פתיחה 4.
בדרך הקצרה לבית החולים כל הרמזורים אדומים, אני בוכה במושב האחורי – רוצה אפידורל, עכשיו! - ואמא ממלמלת ש"היינו צריכים ללכת יותר מוקדם...''
פלא ושמו אפידורל
03:00: מגיעים לבית חולים. הודות לאימוש מדלגים על שלבי המיון והקבלה ונכנסים ישר לחדר הלידה. בעלי תופס פינה בצד ופותח בית מדרש. הכאבים חזקים מאוד ואימוש מזדרזת, היא לא רוצה שיירדו לי המים לפני שיהיה מאוחר מדי לתת לי אפידורל.
המרדים מגיע אחרי זמן שנראה כמו נצח, מחזיקים אותי שלא אזוז (זה קשה! מה נראה להם???) ואז תחושת קור בגב, ואת מבינה (ומקווה) שהחלק הסיוטי מאחוריי. תחת השפעת הפלא האפידורלי הזה חזרתי שוב להיות דובון אכפת־לי.
ואז - גירודים. אני נתקפת גרדת בכל כל הגוף, משהו פסיכי! זו תופעת לוואי מוכרת של חומר ששם לי המרדים כדי להקל לי עוד על הכאבים. אז אני מתגרדת בטירוף, אבל עושה צחוקים – וככה מתקדמת בלידה.
06:00: מגיעים לפתיחה מלאה ומתחילים בלחיצות. תוך כדי הלחיצות אני בהיסטריה מכך שלא עשיתי חוקן, מתביישת. אימוש כמעט מרביצה לי בשלב מסויים כדי שאתאפס, ואני מחליטה להניח לזה. גם כי היו לי שלשולים לאורך כל היום עם הצירים, וגם כי יש גבול.
בגלל האפידורל אני לא מרגישה בצירים, ולכן לא יודעת מתי ללחוץ. התוצאה היא לחיצות די רנדומליות על הראש של מר עובר (היי קטנצ'יק, הנה אתה מוזכר לראשונה בסיפור) שגורמות לו להאטות בדופק. אחרי כל לחיצה אימוש עוצרת לוודא שהוא מתאושש - והוא מתאושש הגבר - אבל המוניטור נראה על הפנים.
המתמחה ומכשיר העינויים
רופאה מתמחה נכנסת לחדר ומתחילה להציק לאימוש, שמשתדלת להסביר שהראש תיכף יורד ושהעובר מתאושש בין הלחיצות. "אולי כדאי לתת פיטוצין?", אמא שואלת. הרופאה אומרת שהיא לא רואה איך זה יעזור ושלדעתה צריך ואקום, והולכת להביא את הקיווי - מכשיר עינויים ידני שמחברים לראש התינוק ואיתו מושכים אותו החוצה.
אימוש קצת נלחצת. היא לא ציפתה שאסיים בלידת ואקום, אבל מצד שני גם היא מודה שהמוניטור לא מרנין. אווירה לחוצה בחדר, אני די בהלם, בעלי בצד חסר אונים. הרופאה חוזרת עם הקיווי המאיים ובעקבותיה רופא בכיר. המתמחה לא יכולה לקבל החלטות ולבצע בלי נוכחות הבכיר.
מתנה משמייםבזמן טיסה בגובה של 10,000 מטר הבינה בחורה קנדית שהיא הרה ושהצירים מתחילים. איך היא גילתה על ההריון רק כשהגיעה לשבוע 37 וכיצד נגמרה הדרמה? לסיפור המלא 
|
הבכיר נכנס ומסתכל. אימוש אומרת לו שאני הבת שלה. הוא מעריך אותה מאוד, בכל זאת היא מצילה לו יולדות מניתוח חדשות לבקרים. הבכיר שואל את המתמחה אם היא רוצה לסיים בוואקום, ואז אימוש מציעה בשנית: "אולי ניתן קצת פיטוצין? הראש יכול לרדת לבד בלי לחיצות שיאטו את הדופק". הרופא מקבל את ההצעה, המתמחה עוזבת בכעס את החדר.
אימוש סוגרת את האפידורל כדי שארגיש את הצירים ואוכל לדעת מתי ללחוץ. הפיטוצין מוריד יפה (במובן החיובי) את הראש של מר עובר ואנחנו לוחצות. בין לבין יש האטות בדופק, אבל הסוף ממש קרוב.
מלוכלך ומושלם
7:15 נכנסת לחדר אחראית חדר לידה, אומרת שלום, שמה לב שצריך רק פוש קטן. היא לובשת חלוק, תופסת רגל ומתחילה לדרבן אותי ביחד עם אימוש ללחוץ ולסיים את זה.
הן מתלבטות ביניהן (ואני שומעת) האם כדאי לעשות חתך קטן כדי לעזור למר עובר לצאת. אני מסכימה. גם ככה ציפיתי לתפרים בגלל המגה ראש שהפחידו אותי לגביו בסקירה. אימוש עושה חתך קטנטן (ממש ראיתי את ההבלחה הקצרה) ושואלת אם אני רוצה להרגיש את הראש. אחרי שנכחתי בכל כך הרבה לידות שבהן היולדות הזדעזעו מההצעה הזו - לא יכולתי שלא לקפוץ עליה בשתי הידיים!
7:29: כעבור ארבע שעות וחצי, אחרי לחיצה שלא הייתה מיוחדת מכל האחרות - אימוש מכריזה: הראש בחוץ! אחרי שניה מר עובר הופך כולו למר תינוק. אימוש מודיעה שזה בן (פייר, עד השנייה האחרונה עוד חשבתי שפתאום תגיד בת...) ואני מקבלת אותו אליי מלוכלך ומושלם כל כך. הייצור השני בעולם שיכול לגרום לי לבכות מאהבה.
בעלולי חותך את חבל הטבור בגבורה (ואני יודעת איזו התעלות גדולה זו מצידו). זהו, אנחנו משפחה.
אני הייתי מגי וזה היה הסיפור על היום שבו חיי השתנו...
